המשוטטת

בדרך הביתה, משכה את תשומת לבי ערימת אבני גיר שבורות משמאל לכניסה לבית האמנים באלחריזי. נכנסתי פנימה. הצפייה בוידיאו ארט ובצילומים בשתי הקומות ארכה כשמונים שניות (או פחות, בערך כזמן ההליכה פנימה, העלייה במדרגות והיציאה המיידית החוצה). אבל כהרגלי, תמיד אני מחפשת משהו שידבר אלי ומתמקדת בו – כך, התפעלתי מצילום בשחור לבן של פבלו וולברג – רואים בו נשים אוחזות בצלבים גדולים בכנסיה בירושלים. הצלם הצליח להנציח את הבעת פניהן הרצינית באותו הרגע, ונגע ללבי, מסוג הצילומים שנחרתים במוחי ומצטרפים למאגר הסודי שמתוכו אני שולפת לעיתים תמונות ואסוציאציות. בכניסה, על הספסל הקרוב לערימת האבנים, ישב איש. שאלתי אותו את השאלה הבנאלית "אתה האמן?" והצבעתי על הערימה. "לא", הוא ענה לי, "אבל אני אחד ממנהלי בית האמנים". "אז מה זה"? שאלתי אותו כשהזדהה בשמו (אריה ברקוביץ), וזו הייתה תשובתו: "האוצרת החליטה שהיא תעמיד את פרטי העיצוב שמשתתפים בתערוכת עיצוב מהממת שתיפתח פה, על אבנים, ומישהו תרם את האבנים השבורות. כך שבשבוע הבא האבנים יכנסו פנימה (ואח"כ גם יצאו מבית האמנים). תבואי יהיה מהמם". ובנשימה אחת הוא ספר לי על זוג שעמד מול הערימה והתווכח בלהט על המשמעות שרצה האמן להעניק לעבודתו (להלן: "הערימה")…

בסיומו של שיטוט בשדרות רוטשילד נכנסתי לביתן הלנה רובינשטיין לראות מה זה "מאיץ", תערוכתו של אורי ניר. הסדרניות התלוננו בפני על המוסיקה ועל הבזקי האור שגורמים להם לכאב ראש בעת המשמרת, ואמרו עוד דברים שלא לציטוט מפאת כבודו של האמן. אחרי שו', חבר קרוב ומבין באמנות שמע את דעתי על התערוכה, הוא כעס עלי והסביר – "תחשבי שאת בלשית וצריכה לפתור חידה. את מצרפת את מה שראית ושמעת ולאט לאט נדמה לך שהבנת עוד משהו. ובסוף, כשאת יוצאת, את מבינה שבעצם לא הבנת כלום. אמנות היא לעיתים אינטלקטואלית, לא תמיד מדברת ללב". הסכמתי לדבריו והחלטתי להרחיב את השכלתי בתחומי האמנות המופשטת, ולהתבונן ביצירות ללא כעס, שיפוט או בקורת.

במטוס בדרך חזרה מלונדון קראתי כתבה שהרשימה אותי מאוד על האמן גיא בר – אמוץ. (גלריה, עיתון הארץ 20-4-11). מיד נגשתי לרוטשילד 12, פינקתי את עצמי בטוסט נוטף כולסטרול עשוי כהלכה , ועליתי לראות מה זה "א ל  ל ה  ל מ כ ו נ ת  ה ע ב ו ד ה  ל ר צ ו ת  ל נ ג ן  ב כ י נ ו ר", הפרוייקט ברוטשילד 69. השם בעצמו – סקרן אותי…

מולי נעו פניהם של אמן שאבד את ההשראה ועמיתו, פסיכיאטר שמנסה להבין מה קורה למטופליו, ודי ג'י שאומר להם ולנו – עזבו שטויות, בואו נקשיב למוסיקה. כפי שציין האמן בראיון הנ"ל, קשה להגדיר את העבודה ולהכניסה למשבצת מוכרת. וזה מה שיפה.

ישבתי על הבר המאולתר כאילו, מרותקת וכל חושי דרוכים – ראיתי פנים שעוצבו בגסות ובעבודת יד מגבס ומקלות עץ בהם משתמש רופא לבדיקת הגרון. החומר נשאר כמעט גולמי, ובכל זאת הן מלאות הבעה. הפרצופים נעים באמצעות רובוטים כמו גם הידיים המונחות לפניהם. הניגוד בין החומרנות הזאת לבין משהו רובוטי הכי חדשני – ריתק אותי. באופן מפתיע למרות תנועתם המיכנית, כשהבטתי בפרצופים מונחי רובוט – הם הצליחו להעביר לי את התחושות עליהן מדבר האמן במונולוג שלו.

הישיבה על הבר, יוצרת אינטימיות מיידית ואופן צפייה לא מוכר. בעת ההקשבה לטקסט הרגשתי הזדהות, הבנה ואמפטיה, במיוחד כשהם מדברים על האוצרת שאיבדה חשק ועניין באמנות. צלליות הפנים משתנות בכל רגע נתון ויוצרות דיאלוג גם איתנו, הצופים. בעצם אפשר היה לנתק את הפנים מהטקסט, ואז יכולים היינו לחשוב שאנו רואים מופע של תיאטרון צלליות או של תיאטרון בובות הנעות ללא מגע יד אדם.

וכמו שהכין את הבובות, משחק האמן בטקסט כאילו הוא לש את המילים והופך אותן לחומר נוסף ביצירתו. התפעלתי מהאופן בו מוגש לנו הטקסט – אנו מקשיבים לאמן הדובר אנגלית, (האמן חי בלונדון והתערוכה, אם אפשר לקרוא לה "תערוכה" מתכוונת לנדוד בעולם)וקוראים כתוביות המוקרנות בעברית. לעיתים יש הפסקה ובה הדגש על מילה מסוימת המופיעה באנגלית ובאותיות גדולות. המשחק הזה בטקסט המורכב שוב שובר את ההרגלים שלנו כצופים. איני יודעת אם האמן חשב על כך – אך הוא מאלץ את מוחנו להתמודד עם הצגה חדשה של טקסט מושמע ונקרא, ובכך יוצר לנו חוויה חדשה. הרגשתי שמחשבה רבה הושקעה פה ושהאמן היוצר מדבר בשם כל הדמויות כולן אך גם מביא את המונולוג המשעשע שלו גם בשמו כסיפור אוטוביוגרפי, ומצהיר שאי אפשר להתפרנס ממקצועות כמו אמנות או אוצרות. ולכן הרגשתי שיש בו ביטוי של קונפליקט ואמירה אמינה. הוא דבר אלי בארבעה קולות ואף יותר, בעצם בחמישה קולות, קולו המספר הוא הדמות היוצרת, ובעצם הטקסט המוקרן הוא עוד קול. כי הוא הרי האמן היוצר שנע בין כל הדמויות ולפעמים אף דבר בשמי. אהבתי מאוד את עבודת הסאונד שליוותה והוסיפה עוד מימד חושי ליצירה.

כל כך נהניתי שניגשתי לשוחח עם האוצרת נועם סגל ואז צפיתי שוב ב"מחזה" בן 36 דקות, כפי שהיא בחרה להגדיר עבודת אמנות מפתיעה ורב תחומית זו. בפעם השנייה חשבתי שאולי יש פה אמירות מעט בנאליות, אבל המכלול סחף אותי ויש בו מן החדשנות והאומץ – האמן מרשה לעצמו לתאר את מצבו הנתון בזמן ואת משמעות ההווה והעתיד עבורו ואת מחשבותיו על עולם האמנות בכלל. ברגע מסוים כשהוא ספר איך לדעתו צריך להראות "מוזיאון" חשבתי שזה הרי תיאור מדויק של עולם האינטרנט בו אנו חיים – בו כל המידע בעבר ובהווה – יכול להישלף בלחיצה על מקש.

מיד התקשרתי לחברתי חנה ברגמן, בעלת ידע נרחב ורב תחומי באמנות ומתפרנסת מהדרכת סיורי אמנות בגלריות ובמוזיאוני תל אביב. (bergmanh@gmail.com) תמיד יש לה הברקה או תוספת מקורית לחוויית הצפייה והאופן בו היא עושה הקשרים מזכיר לי משוטטת, אבל בין תערוכות ובין דפיו של ספר עב כרס על אמנות ואף היא כבר ראתה פעמיים את המחזה. החלפנו תחושות ורשמים.

כדי לקלוט את כל רבדיו יש לצפות בו כמה פעמים. בר אמוץ אמיץ, אירוני ומתגרה. למרות כוונתו להעביר חוויה חושית ורגשית הוא משתמש גם בצד האינטלקטואלי. בדקות האחרונות מפנה האמן את המצלמה אלינו הצופים כדי ליצור רגע של שיתוף – כאילו אנו הצופים נהיינו כחלק אינטגרלי מעבודתו מעצם ישיבתנו על הבר, באותו החלל ובכך הוא מחזק את המבנה הרעיוני שיצר. במסגרת הרחבת השכלתי צפיתי לאחרונה במופע מחול חווייתי של איריס ארז Homeseek , בהצגה אדם בייטס ובאודיסיאוס קאוטיקוס בתיאטרון תמונע, ובמופע פרדייז בתיאטרון קליפה – כולם מופעי פרינג' מומלצים. אמנות מופשטת פותחת לי מרחב של מחשבות והרהורים. היא מקרבת אותי אל עצמי בכך שהיא מעלה שאלות ובדך כלל אין לה תשובות – את התשובות נספק אנו, מתוך עולמנו הפנימי, וזה היופי. בכתבה שקראתי כנ"ל אמר האמן גיא בר אמוץ שלפרויקט הבא שלו יקרא "בפעם הראשונה שבכיתי מיצירת אמנות". אני מניחה שהוא חשב עלי, אני שתמיד מחפשת את הרגשות העזים שמצליח אמן להוציא מהצופים בעבודותיו.