לא הכרתי אף אחד מחבורת הישראלים, כשעלינו באילת על סיפון אודיסיאוס, ספינת תענוגות יוונית. בעקבות הסכמי השלום, הוזמנו להפלגת חמישה כוכבים לדגום קו בתולי על חופי הים האדום. אני נשלחתי מטעם העיתון להכין כתבה על השיט. כשירדנו להניח את התיק בחדר, התפצלה החבורה. אני פניתי למסדרון השמאלי, פתחתי דלת של תא מספר 23 והתיישבתי על המיטה. ואז בא פינטו ואמר לי, "בואי לחדר לידי, אני אשמור עליך". האופן בו אמר את הדברים והג'נטלמניות שלו, מצאו חן בעיני מיד. הוא לקח את התיק שלי והניח אותו בתא לידו. נהיינו חברים. נצמדתי אליו והוא לא איכזב. גילה את כל  קסמו האישי ולא הפסיק להצחיק אותי. בלילה הספינה שטה. בבקרים – עגנה. יש קסם להתעורר בכל בוקר למקום חדש.

אחרי ארוחת בוקר דשנה, היינו יורדים ומטיילים למקומות מקסימים – צללנו בשארם א שייך. שאפנו נרגילה בטעם תפוחים בעקבה, התפעלנו מהסלע האדום בפטרה, הכרנו את בית הקפה על שם הסופר נג'יב מחפוז בשוק חאן אל חלילי בקהיר. מחאנו כפיים לרקדנית בטן והסתכלנו באדישות על הספינקס והפירמידות המוארים בלילה. ראינו איך הזמן עצר מלכת בכפרים מצריים לאורך הנילוס. חילקנו סוכריות לילדים שהתקהלו סביבנו. פסלי הענק בלוקסור הרשימו אותנו, השתזפנו חצי בוקר על החוף בהורגאדה, עיירת נופש מצרית על חוף ים סוף.  אבל החוויה האמיתית התרחשה סביב שולחן האוכל. בגלל הצחוקים, בגלל פינטו, ובגלל המלצר שלנו. במשך שבעה ימים ישבנו שמונה איש ואישה, שלוש פעמים ביום, ואכלנו 21 ארוחות. המקומות סביב שולחן האוכל, המכוסה במפה צחורה ומעומלנת שקיפוליה נוקשים מגיהוץ קפדני, היו קבועים. מפיות לבנות נחו על ברכינו.  כמויות אוזו החליקו אל גרוננו. אולי זו הייתה הסיבה שהצחוק השתחרר בקלות.

בזמן הארוחה, אסור היה לקום מהשולחן. המלצרים שידעו שירות מהו, עמדו בהיכון, דרוכים, כל אחד ליד השולחן אותו הוא משרת – "עוד זיתים? עוד לחמנייה? חמאה? קפה?, כל מה שתבקשי אביא לך, אל תקומי", אמר לי קוסטאס, מלצר השולחן הקבוע שלנו, "את אורחת שלי".

פינטו, בחור עליז בעל עיניים מחייכות וגומת חן אחת בלחי שמאל, שהתגלה כמצחיקן חסר תקנה, ישב לידי. מהרגע שהתיישבנו בשולחן, לא הפסקנו לצחוק. צחקנו עד שכאבה הבטן. שרירי הלחיים כאבו כל כך שכבר לא יכולנו ללעוס. לא התביישנו לצחוק עד דמעות, ולנגב אותן באצבעותינו. בין פרצי הצחוק נאנחנו והתפתלנו, החזקנו יד על הבטן, ישבנו רגל על רגל, לפעמים אפילו רצנו לשירותים כי ברח לנו קצת פיפי (אבל לא ראו). צחקנו בקולי קולות, בפראות. צחקנו ובכינו. צחקנו ונאנחנו. אף אחד מאיתנו לא ממש ידע על מה אנחנו צוחקים. זה היה תענוג צרוף. מספיק היה שפינטו ירים את האצבע הקטנה, והיינו מתגלגלים, והצחוק כידוע מדבק וגם יפה לבריאות ובזכותו גם לא השמנו. חישבנו שכל מתקפת צחוק מפחיתה מינימום 500 קלוריות. בעוד המלצרים היוונים ארוכי הגפיים לבושים בטוקסידו, מגישים לנו מנה אחר מנה בכלי כסף מהודרים, התגלגלנו מצחוק. מהרגע שקוסטאס יצא מדלת המטבח לכיוון שלנו, כבר הבחנו בחיוך שהיה מרוח על פניו. כמונו, גם הוא לא ידע על מה ולמה אנו צוחקים. הוא לא הבין מילה בעברית. בודאי תהה כמה אנחנו לא מנומסים, (משך כל הקריירה שלו לא ראה כזה שולחן צחקני). אבל הוא נדבק והצטרף לחגיגה. כשהתקרב כבר לא יכול היה להתאפק והחיוך הפך לצחוק קולני. אנחנו דאגנו למוניטין המקצועי שלו, שמא יפיל את הצלחת המונחת על זרועו. בעיניים דומעות מצחוק, היינו שואלים אותו, מה נשמע הערב קוסטאס, מה קורה, ונתקפים בעוד פרץ היסטרי.

בערב האחרון, שתיתי ואכלתי יותר מידי. בתום הארוחה יצאתי לסיפון לנשום קצת אוויר צח. ואז היגיע קוסטאס, ושאל אם יוכל להתיישב לידי. הוא היה גבר יווני גבוה, נאה ומנומס. באנגלית בסיסית סיפר לי מעט על עצמו ואמר, "זו ההפלגה האחרונה שלי", אני פותח מסעדה קטנה בכפר שלי. אני רווק. את מוצאת חן בעיני, רוצה להתחתן איתי"?, זרק לי ברצינות רבה  את הצעת הנישואין.

לכבוד יומולדתי החל ב-20 למרץ ופותח רשמית את עונת האביב המלבבת, ובספונטניות – החלטנו לערוך פיקניק בפארק הירקון, ממש ליד הבית, ולקשט עץ.

איך שהתיישבנו, התחלנו לומר "איזה כיף" (בגלל התחושה שהחורף פינה את עצמו לטובת האביב), ובתום שעתיים של הנאה מרובה, מהחברה, מחומה הנעים של השמש ומהידיעה שיש לי חברות יצירתיות, חכמות, נעימות ומלאות השראה – היגיע הרגע לקשט עץ.

בחרנו עץ עדין עם נוכחות – ענפיו עדיין עירומים אך כולו מלא בניצנים.

לצורך הקישוט, הצטיידנו מראש בניירות אורז ועליהם סימניות סיניות שאותן אנו לומדות לכתוב כבר כמה שנים (לימוד לשם הנאה) – זו דרך מעניינת למחזר ניירות שמצטברים אצלנו.

רותי הביאה גליל ובו סימניות, ובכל פעם שהיא הרימה סימנית היא איחלה לי משהו: היא איחלה לי שינוי ופריחה, היא איחלה לי אמת, לב זורם ועוד המון דברים יפים שקיפלנו וקשרנו לענפי העץ, ממש על גדת הירקון.

סוזי אף היא ברכה אותי עם פרחים מצויירים ועוד סימניות מרגשות שיצאו מלבה וממכחולה,

אני בחרתי וקפלתי כמה  מהסימניות האהובות עלי  – מרחב, לב, אהבה ומסע.

את הכול קשרנו לענפים, ונדמה היה שהעץ שהתקשט -  מרוצה  אף הוא מהברכות ונוהג כשבשבת – והנייר נע בכיוון הרוח.

כמנהג היפנים (לא צילמת, לא היית) הצטלמנו והרגשנו כמו ילדות שעושות "אוזניים" זו לזה.

התמונות מספרות את סיפור אותו יום קסום שבילינו יחד ושמאחוריו עמד רעיון מקורי ומהנה במיוחד -

זו הייתה חגיגת יומולדת  שאנצור בלבי ובזיכרוני וזו הסיבה שהחלטתי להעלות פוסט זה למרות שהקיץ כבר היגיע …

לסיום רותי הזמינה אותנו לקטוף קרמבולה מהעץ בגינה שלה – ומאז אני לא מפסיקה לזלול מהפירות העסיסיים האלה שהפתיעו אותי בטעמם העדין.

בזכות המתנה המתכלה שלה -למדתי שהפרי הזה טעים במיוחד רק כשהוא בשל!

למחרת בבוקר שוב ביקרתי את העץ לבדוק איך הוא נראה – הקישוטים נלקחו או שניקו אותם, העץ חזר לעצמו, עץ רגיל בפארק הירקון שלשעה קלה שינה פנים והפך למיוחד במינו, כמונו.

]]> http://elishevanotes.com/?feed=rss2&p=65738 1 http://elishevanotes.com/?p=65729 http://elishevanotes.com/?p=65729#comments Mon, 09 Jan 2012 07:19:47 +0000 ‫אלישבע זלצר‬ http://elishevanotes.com/?p=65729

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4140010,00

וזה הראיון איתי שהתפרסם הבוקר בבלוג 365 נשים

http://women365.tumblr.com/

בדרך הביתה, משכה את תשומת לבי ערימת אבני גיר שבורות משמאל לכניסה לבית האמנים באלחריזי. נכנסתי פנימה. הצפייה בוידיאו ארט ובצילומים בשתי הקומות ארכה כשמונים שניות (או פחות, בערך כזמן ההליכה פנימה, העלייה במדרגות והיציאה המיידית החוצה). אבל כהרגלי, תמיד אני מחפשת משהו שידבר אלי ומתמקדת בו – כך, התפעלתי מצילום בשחור לבן של פבלו וולברג – רואים בו נשים אוחזות בצלבים גדולים בכנסיה בירושלים. הצלם הצליח להנציח את הבעת פניהן הרצינית באותו הרגע, ונגע ללבי, מסוג הצילומים שנחרתים במוחי ומצטרפים למאגר הסודי שמתוכו אני שולפת לעיתים תמונות ואסוציאציות. בכניסה, על הספסל הקרוב לערימת האבנים, ישב איש. שאלתי אותו את השאלה הבנאלית "אתה האמן?" והצבעתי על הערימה. "לא", הוא ענה לי, "אבל אני אחד ממנהלי בית האמנים". "אז מה זה"? שאלתי אותו כשהזדהה בשמו (אריה ברקוביץ), וזו הייתה תשובתו: "האוצרת החליטה שהיא תעמיד את פרטי העיצוב שמשתתפים בתערוכת עיצוב מהממת שתיפתח פה, על אבנים, ומישהו תרם את האבנים השבורות. כך שבשבוע הבא האבנים יכנסו פנימה (ואח"כ גם יצאו מבית האמנים). תבואי יהיה מהמם". ובנשימה אחת הוא ספר לי על זוג שעמד מול הערימה והתווכח בלהט על המשמעות שרצה האמן להעניק לעבודתו (להלן: "הערימה")…

בסיומו של שיטוט בשדרות רוטשילד נכנסתי לביתן הלנה רובינשטיין לראות מה זה "מאיץ", תערוכתו של אורי ניר. הסדרניות התלוננו בפני על המוסיקה ועל הבזקי האור שגורמים להם לכאב ראש בעת המשמרת, ואמרו עוד דברים שלא לציטוט מפאת כבודו של האמן. אחרי שו', חבר קרוב ומבין באמנות שמע את דעתי על התערוכה, הוא כעס עלי והסביר – "תחשבי שאת בלשית וצריכה לפתור חידה. את מצרפת את מה שראית ושמעת ולאט לאט נדמה לך שהבנת עוד משהו. ובסוף, כשאת יוצאת, את מבינה שבעצם לא הבנת כלום. אמנות היא לעיתים אינטלקטואלית, לא תמיד מדברת ללב". הסכמתי לדבריו והחלטתי להרחיב את השכלתי בתחומי האמנות המופשטת, ולהתבונן ביצירות ללא כעס, שיפוט או בקורת.

במטוס בדרך חזרה מלונדון קראתי כתבה שהרשימה אותי מאוד על האמן גיא בר – אמוץ. (גלריה, עיתון הארץ 20-4-11). מיד נגשתי לרוטשילד 12, פינקתי את עצמי בטוסט נוטף כולסטרול עשוי כהלכה , ועליתי לראות מה זה "א ל  ל ה  ל מ כ ו נ ת  ה ע ב ו ד ה  ל ר צ ו ת  ל נ ג ן  ב כ י נ ו ר", הפרוייקט ברוטשילד 69. השם בעצמו – סקרן אותי…

מולי נעו פניהם של אמן שאבד את ההשראה ועמיתו, פסיכיאטר שמנסה להבין מה קורה למטופליו, ודי ג'י שאומר להם ולנו – עזבו שטויות, בואו נקשיב למוסיקה. כפי שציין האמן בראיון הנ"ל, קשה להגדיר את העבודה ולהכניסה למשבצת מוכרת. וזה מה שיפה.

ישבתי על הבר המאולתר כאילו, מרותקת וכל חושי דרוכים – ראיתי פנים שעוצבו בגסות ובעבודת יד מגבס ומקלות עץ בהם משתמש רופא לבדיקת הגרון. החומר נשאר כמעט גולמי, ובכל זאת הן מלאות הבעה. הפרצופים נעים באמצעות רובוטים כמו גם הידיים המונחות לפניהם. הניגוד בין החומרנות הזאת לבין משהו רובוטי הכי חדשני – ריתק אותי. באופן מפתיע למרות תנועתם המיכנית, כשהבטתי בפרצופים מונחי רובוט – הם הצליחו להעביר לי את התחושות עליהן מדבר האמן במונולוג שלו.

הישיבה על הבר, יוצרת אינטימיות מיידית ואופן צפייה לא מוכר. בעת ההקשבה לטקסט הרגשתי הזדהות, הבנה ואמפטיה, במיוחד כשהם מדברים על האוצרת שאיבדה חשק ועניין באמנות. צלליות הפנים משתנות בכל רגע נתון ויוצרות דיאלוג גם איתנו, הצופים. בעצם אפשר היה לנתק את הפנים מהטקסט, ואז יכולים היינו לחשוב שאנו רואים מופע של תיאטרון צלליות או של תיאטרון בובות הנעות ללא מגע יד אדם.

וכמו שהכין את הבובות, משחק האמן בטקסט כאילו הוא לש את המילים והופך אותן לחומר נוסף ביצירתו. התפעלתי מהאופן בו מוגש לנו הטקסט – אנו מקשיבים לאמן הדובר אנגלית, (האמן חי בלונדון והתערוכה, אם אפשר לקרוא לה "תערוכה" מתכוונת לנדוד בעולם)וקוראים כתוביות המוקרנות בעברית. לעיתים יש הפסקה ובה הדגש על מילה מסוימת המופיעה באנגלית ובאותיות גדולות. המשחק הזה בטקסט המורכב שוב שובר את ההרגלים שלנו כצופים. איני יודעת אם האמן חשב על כך – אך הוא מאלץ את מוחנו להתמודד עם הצגה חדשה של טקסט מושמע ונקרא, ובכך יוצר לנו חוויה חדשה. הרגשתי שמחשבה רבה הושקעה פה ושהאמן היוצר מדבר בשם כל הדמויות כולן אך גם מביא את המונולוג המשעשע שלו גם בשמו כסיפור אוטוביוגרפי, ומצהיר שאי אפשר להתפרנס ממקצועות כמו אמנות או אוצרות. ולכן הרגשתי שיש בו ביטוי של קונפליקט ואמירה אמינה. הוא דבר אלי בארבעה קולות ואף יותר, בעצם בחמישה קולות, קולו המספר הוא הדמות היוצרת, ובעצם הטקסט המוקרן הוא עוד קול. כי הוא הרי האמן היוצר שנע בין כל הדמויות ולפעמים אף דבר בשמי. אהבתי מאוד את עבודת הסאונד שליוותה והוסיפה עוד מימד חושי ליצירה.

כל כך נהניתי שניגשתי לשוחח עם האוצרת נועם סגל ואז צפיתי שוב ב"מחזה" בן 36 דקות, כפי שהיא בחרה להגדיר עבודת אמנות מפתיעה ורב תחומית זו. בפעם השנייה חשבתי שאולי יש פה אמירות מעט בנאליות, אבל המכלול סחף אותי ויש בו מן החדשנות והאומץ – האמן מרשה לעצמו לתאר את מצבו הנתון בזמן ואת משמעות ההווה והעתיד עבורו ואת מחשבותיו על עולם האמנות בכלל. ברגע מסוים כשהוא ספר איך לדעתו צריך להראות "מוזיאון" חשבתי שזה הרי תיאור מדויק של עולם האינטרנט בו אנו חיים – בו כל המידע בעבר ובהווה – יכול להישלף בלחיצה על מקש.

מיד התקשרתי לחברתי חנה ברגמן, בעלת ידע נרחב ורב תחומי באמנות ומתפרנסת מהדרכת סיורי אמנות בגלריות ובמוזיאוני תל אביב. (bergmanh@gmail.com) תמיד יש לה הברקה או תוספת מקורית לחוויית הצפייה והאופן בו היא עושה הקשרים מזכיר לי משוטטת, אבל בין תערוכות ובין דפיו של ספר עב כרס על אמנות ואף היא כבר ראתה פעמיים את המחזה. החלפנו תחושות ורשמים.

כדי לקלוט את כל רבדיו יש לצפות בו כמה פעמים. בר אמוץ אמיץ, אירוני ומתגרה. למרות כוונתו להעביר חוויה חושית ורגשית הוא משתמש גם בצד האינטלקטואלי. בדקות האחרונות מפנה האמן את המצלמה אלינו הצופים כדי ליצור רגע של שיתוף – כאילו אנו הצופים נהיינו כחלק אינטגרלי מעבודתו מעצם ישיבתנו על הבר, באותו החלל ובכך הוא מחזק את המבנה הרעיוני שיצר. במסגרת הרחבת השכלתי צפיתי לאחרונה במופע מחול חווייתי של איריס ארז Homeseek , בהצגה אדם בייטס ובאודיסיאוס קאוטיקוס בתיאטרון תמונע, ובמופע פרדייז בתיאטרון קליפה – כולם מופעי פרינג' מומלצים. אמנות מופשטת פותחת לי מרחב של מחשבות והרהורים. היא מקרבת אותי אל עצמי בכך שהיא מעלה שאלות ובדך כלל אין לה תשובות – את התשובות נספק אנו, מתוך עולמנו הפנימי, וזה היופי. בכתבה שקראתי כנ"ל אמר האמן גיא בר אמוץ שלפרויקט הבא שלו יקרא "בפעם הראשונה שבכיתי מיצירת אמנות". אני מניחה שהוא חשב עלי, אני שתמיד מחפשת את הרגשות העזים שמצליח אמן להוציא מהצופים בעבודותיו.

כשאסון רודף אסון ובטלביזיה רואים איך טורנדו הורס ערים בארה"ב, כחודש אחרי הצונמי, מוסיפים נציגים יפנים לאסוף תרומות, כל אחד בדרכו.

בשוק פרחים במזרח לונדון עמד זוג יפנים בפנים חתומות – הוא אוחז שלט ובו נאמר (באנגלית) אנו אתכם. היא אחזה בתיבה. ניגשתי לתרום, ואז בחיוך רחב בקשו ממני לאחוז את השלט אנו אתכם ולהצטלם.

בכל ערב הם מעלים לאתר את תמונותיהם של התורמים, רובם מחייכים חיוך רחב, כמוני, כנראה רפלקס מותנה מול המצלמה. אחרי הצילום הם נתנו לי כרטיס קטן ואמרו לי להכנס לאתר הנ"ל. ואכן, כשנכנסתי לאתר, חיכתה לי הפתעה – אוסף התורמים יצר קולאג' ססגוני של פנים ותלבושות לונדוניים. החלטתי לשתף אתכם בצפייה באופנת הרחוב האקראית שנגלתה לי.תוכלו לגלות אותי באתר הנ"ל  http://www.wearewithyou.eu/?paged=9   

וזו ההזדמנות לספר לכם על hibino

     www.hibino.co.il 

חנות גלריה מיוחדת לפריטים ואביזרים מיובאים מיפן שנפתחה ברחוב יבנה 30 בתל אביב ע"י פרג רוקח. החנות מעלה זכרונות למי שבקר ביפן.

דג ביפן מסמל שפע

מוצרים ואסתיטיקה יפנית

מגנוליה

 אחרי כמה ימי שיטוטים בשכונות בלסייז ופרימרוזהיל בצפון לונדון, הגעתי למסקנה שמי ששתל את העצים על המידרכות היה בעל נפש של משורר.

לא יכולתי להפסיק להתפעל מעצים ושיחים בשלל פריחות לבנות, וורודות וסגלגלות ומגווני הירוק – טרי – רענן שנגלו לעיני, והמראה היה פיוטי ומרנין לב.

איני יודעת את שמותיהם של העצים הלא ישראליים האלה, אך זה בודאי לא הפחית את התלהבותי.

פוקסיה

מול חלונם של מארחי היגיע לשיא פריחתו זן תרבותי של עץ דובדבן (cherry blossom) , ובכל בוקר העדפתי לאכול ארוחת בוקר ולהביט בו. לפעמים אנו תוהים מהו אושר?

 אכלנו ארוחת בוקר מתבוננים בפליאה בפריחה הוורודה. אז בפה מלא (סקונס, גבינות צ'דר בדרגות חריפות חמש ושש, טוסטים עם חמאה ומרמלייד ואינגליש טי), אני אומרת שאלה היו רגעי אושר.

השרב איים על הפריחה הוורודה, ובגללו המדרכות התמלאו בעלעלים שנשרו אליה מרפרפים כפתיתי שלג, ומילאו את לבי בשמחת יופיים.

כשחזרתי הביתה, עץ האזדרכת בחלוני היה כבר בשיא פריחתו הלבנבנה והדיף את ריחו העדין – מתקתק.

הרדוף

הבוקר רציתי לבדוק איך נראה האביב ברחובות תל אביב – ראיתי צפצפה מפוארת בשדרות הציונות והרדופים פורחים ביהושוע בן נון וברחובות רבים.  ורק בגינות פרטיות רואים עצים פורחים, ובחלקן אף מתפרעות חרציות, סביונים וחרדלים.

סימני אביב מצוירים מצאתי בשדרות רוטשילד ובן ציון, ולבי נחמץ למראה גלעד שליט שבאופן סמלי צויירו פניו דווקא על המדרכות.

פריחה זו זוהתה ע"י דר אורי פרגמן ספיר, מנהל הגן הבוטני בירושלים, ושייכת לזן תרבותי של עץ דובדבן

רשימה זו מוקדשת לתום ולטלי שממשיכים להנות מהאביב בלונדון.

 למגרש החניה בו אני מחנה את מכוניתי בלילות בהם אין סיכוי למצוא חניה ברחוב שלי – היגיע גורילה.

הוא זכר ענק, ולכבוד פורים הוא התחפש לקאובוי, רק בלי אקדחים. הוא שומר על מתחם המגורים של בעליו. בשנה האחרונה, שולי המיתחם והכניסה אליו משתנים לפי מצב רוחו, לפי מה שהוא מוצא בשיטוטיו ברחובות, ולפי החגים והעונות.

מה שנראה לעין – הבן אדם משקיע בנחלתו. במונדיאל הוא קישט אותו בדגלים. בעת שיקומו של גן העצמאות, הוא הקיף אותו בגזעים שנכרתו. קופים נתלים עליהם שם למעלה.

הדייר, גבר חטוב ושחום, שנוהג לחזק את שריריו – זאת רואים – הוא סוג של משוטט עירוני ואוסף חפצים שלאחרים אין צורך בהם. זו הסיבה שעיצובה של פינת הישיבה בכניסה אליו – משתנה לעיתים קרובות.

השבוע, הוא צבע מחדש את דלת הכניסה, וצבע גם את שק האיגרוף שלו. הוא צייר את כלבו, בעל חזות מאיימת, כשהוא מחזיק בפיו משקולת.

 לאחרונה יש חידוש – מסתבר שהדייר – גם צייר פורה מאוד. בתחילה הופיעו שלטים עם מסר חברתי. שוויון וצדק חברתי נרשם בהם. השבוע הוא רשם מהי לדעתו האישית הגדרה של "פוליטיקה".

אח"כ הסתבר לחונים ולחונות שהוא אוהב לצייר פילים ואריות (בפורמט גדול), לצד נחשים וסמלים של שודדי – ים.

וכך הפך מגרש החניה הפרטי לגלריה בה התצוגה מתחלפת, ופתוחה בתשלום 7/24. אני מניחה שהצייר מרוצה – יש לו קהל וחבר מביא חברה.  קדחת החג ניכרת גם ליד פחי האשפה בעיר. נראה איזו הפתעה תחכה לי כשאחזור מלונדון. חג שמח

התשובה, כפי שחשבו עליה היפנים קשורה בהתפרצותו חסרת הרסן של הטבע שמוליד ניצנים, פרחים ושלל פריחות מרהיבות ומעוררות התפעלות למשל שדות של חרציות צהובות שלא מתביישות להרים ראש ולהתפאר בצבען.

וכך קורא לנו האביב, ולו לזמן קצר, לפרוץ את גבולותינו שלנו.

והם, היפנים (שלמדו מהסינים), בלי בושה, צרפו את הסימנית אביב לסימנית ספר וכך כותבים את המושג ספרות פורנוגרפית. צרפו את הסימנית אביב לסימנית לב כדי לכתוב מחשבות זימה. תשוקה מינית הם כותבים כצרוף הסימניות אביב, לב וכחול. ופרוצה או זונה בשפת הרחוב, היא צירוף הסימניות אביב ולמכור!. כשהסימנית צ'י, אנרגיית החיים, מצטרפת לסימנית אביב – כך כותבים את המושג הידוע "קדחת אביב" המבטא את התזזית המורגשת בעונת האביב. המורה שלנו לקליגרפיה התעקשה שיש קשר בין פריצות והתפרצות, אבל אנו שלמדנו שחייבים לדייק במילים התעקשנו שהאביב מתפרץ אלינו אך הוא לא נוהג בפריצות.

 ותודה לדני, עופר ואבי, דורון, דודי ושאר ידידי כולם גברים, שמעבירים אלי בדיחות גסות. לפעמים אני מעבירה אותן הלאה, לגברים כמובן.

מה שמעניין בעיר הזאת שאפשר לבצע בה תפניות חדות, ובתוך דקות לשנות אווירה וסגנון. וכך בסיומו של ביקור הזוי באיזור התחנה המרכזית הישנה, נהיינו רעבות ופנינו לבייקרי באחד העם 29. אלא שהמקום החדש, שכל הכנסותיו נתרמות למימון לימודיהם של חיילים משוחררים חסרי אמצעים – היה סגור בשבת, אבל הטאפאס בר – היה פתוח, אז נכנסנו לשם. בשעה  1730, היינו היחידות על הבר, וזה היה שינוי מרענן ממצבו המוכר של המקום – רועש, אפלולי ורווי סקס ומוסיקה בווליום צעקני. שתינו בירות תוצרת הארץ – מלכה ואלכסנדר,

בלחם טרי ניגבנו מימרח יוגורט – נענע – קישואים מתובל שהחגיג את החיך, וגם חצילים שהוגשו בדוגמת מלבן שטוח על לוח עץ מלבני.

התפעלנו מעוד כמה טאפאסים חמודים שהוגשו לנו. התפעלנו גם מהרצפה המצויירת, מהדקורציה הצבעונית ומכל טוב הארץ שיש פה.

במטבח השקוף והמצוחצח ממש לידינו עמלו שפים במדים מעומלנים לקראת המיתקפה הצפוייה לאורחת מוצ"ש ואנו נהנינו לאכול בשקט.

על הבר כבר חיכו בקבוקי שמפניה למישהו שיזמין אותם ויקפיץ להם את הפקק, מלח שחור נח לצד מלח הגס שעורבב בצ'ילי, הכול היה אנין וטעים – ואנו חשבנו על מנת חלקם של העובדים הזרים במרחק קילומטר או פחות, שבסביבת מגוריהם ביקרנו לפני שעה קלה.

בשבוע שעבר  הגיעו למייל שלי הזמנות על אירוע החייאה למתחם רציפי התחנה המרכזית הישנה שידעה ימי זוהר – המוסיקה המזרחית הופצה בה. מאות אוטובוסים שוגרו ממנה בכל יום לכל רחבי הארץ ואף לקהיר. רבבות נוסעים עברו דרכה בכל יום. בנערותי, גם אני הגעתי לכאן מחיפה עם אמי, באוטובוס כמובן. אולי הייתה זו הנוסטלגיה ואולי רצון לעוד מפגש עירוני בלתי צפוי – והחלטתי לראות מה קורה שם, כי מה שנכתב בהזמנה, לא היה ממש ברור. (ראו טקסט למטה)

המעבר מדרך בגין לרחוב נווה שאנן והרחובות סביבו, חד ומעיק. בסביבת שוליים זו הקודים שונים והבדלי תרבות וצבע, גזע ומעמד סוציו אקונומי, מקצינים. המפגש עם סביבה זרה יוצר הלם, זאת אפשר לראות על פניה של ד' חברתי וגם לקרוא בכתבה שהכנתי על התחנה המרכזית של חנוך לוין

 לא ממש הבנו מה הולך מי בעד ומי נגד מה אז התמקדנו באווירה.

. וזה מה שראינו: איש מנמנם על הספסל.

במרכז הרחבה רוכזו במיכלים צמחים שיועדו לגינה קהילתית .

במתחם הרציפים השתעשעו מאות צעירים.

i was blind,now i see

,

ארגנו ארוחת פועלים שבישלה מישהי אריתראית, העמידו שלטים לא ברורים כמו "מרכז שידול", שהמסר שלהם פנה נגד כל מה ששלילי.

התחלנו לשאול "מה זה פה" כי ראינו

המון אנשים חמושים כמונו במצלמות. צלם אחד ענה לי שהוא לא יודע אם זה ציני או לא. אישה אחת דווקא ידעה אבל ענתה שהיא חייבת להשתין. וכך נותרה לעת עתה השאלה "מה הולך פה" ללא מענה. ראינו כמה חבר'ה שניגנו בחדר אפלולי ואני התמקדתי ב"אוף" שהיה רשום על הטי שירט של הגיטריסט ועל הפוסטר האירוני planet earth שתלה לידו. אכן דברים מוזרים קורים בעולמנו.

ראינו אישה שהולכת על מגבהיים וצעירים מנענעי הולה הופ, אנשים שאחת מידיהם או חצי מפרצופם עוטרו בציורים,

ואיש אחד שדבר אנגלית אך התהדר בשם צרפתי לגמרי והסכים שאצלם את שפמו המעוצב.

היו גם ילדים צפונים שציירו על קירות ומדרכות מנותקים מהסביבה.

בקומה העליונה של הבנין ראינו סטודיו ובהם יצירות של אמנים.

לא הבנו אם השירותים הם מיצג או מקום להשתין בו

.

פגשנו את ה', אושיה אמנותית ועוד אמן די מפורסם. מלמעלה צילמנו את רחבת הרציפים לשעבר, שלמרבה האירוניה הפכה למתחם ובו שורת שירותים ציבוריים מעוטרים בגרפיטי.

מחלון אחר ראינו מועדוני סקס לחברים בלבד (אז לא נכנסנו) וברקע מגדלי הי – טק במרחק יריקה.

ואז פגשנו את ליאון אלקלעי השף, הגדול מכולם (כמעט) שלקח לרגע את המצלמה והדגים כמה מיכולותיה של ה cyber-shot canon G9 שלי. את התוצאות תוכלו לראות פה.

למזלנו פגשנו את מיכל ריבלין היוזמת של האירוע שמטרתו לתת לאמנים סטודיו במקום החרב הזה שריחות שתן עזים עולים בו, כדי שיעבדו עם ולטובת קהילת העובדים הזרים. כאן עלויות השכירות נמוכות, חומרי גלם זמינים, אווירה השוליים דחוסה – כל אלה מזינים יצירה מגוונת ומתמשכת.
מיכל הסבירה את המטרות ההומניטאריות של הפרויקט ואת רצונם של האמנים המשתתפים להפוך את הבניין הנטוש למקום פעיל, אז מי שרוצה להיות חלק במיזם הזה שיכתוב לה. Mical_rivlin@yahoo.com

וזה חלק מההזמנה:

11:00 + אמנות אחזקת האופניים
12:00 + הפרחת השממה בגינה שיתופית
13:00 + מרפאה ללא גבולות
14:00 + ארוחת פועלים פתוחה לקהל הרחב תוגש לשולחן הארוך
15:00 + מחסן חומרים מחומרי המקום
16:00 + חנות קח-קח
12:00-16:00 + car bar צלמניה של פעם וניידת דימויים
18:00 + גלישה למסיבה

החומרים ואופני הפעולה יוקנו לקהל המשתתף במקום

במהלך היום

• שליעמזאל, הג'אם של דני שוורץ, Bela Tarr, zaka, HAL9000, NX2 space patrol, Lovegrenade, Opioids,טמיר ליכטנברג, עוז מלול
• חדרי יצירה ותצוגה פעילים, פעילות כיתות מנשר, פינת ליטוף ואימוץ

ובערב נחגוג במסיבת הופעות

הארוע מבוסס על פרוייקט
CCS – Cross Culture Station
שהוכן על ידי "שביל החלב":
אסף סטי, בלה, גילי קרז'בסקי, הדס קידר, מיכל ריבלין, סלמה סמארה-שחאדה, רועי פביאן ורמי צלקה
עבור עיריית ת"א המחלקה לתכנון אסטרטגי, מנהל הנדסה

יוצרים נוספים ששודלו בשלב זה:

אייל אנגלמאיר מעץ בעיר / אילן אורבך / אילן דותן / אירית חמו / איתן כהנא / אלפרד / אס"ף (ארגון סיוע פליטים) / אלדד ברקוביץ׳ / אלון שוובה / אלה ידעיה / אריקה קנור / ג'נקשן – אמנות מיחזור / ג'וז ולוז / גיל צלנר / גל לוין / דני שוורץ / דרום / האקדמיה לגיבורי על / הגזרניה של רוני / הילה כהן שניידרמן / ויקה / זמיר שץ / טליה רוזין / טל שניצר / יאשה רוזוב / יאיר גרבוז / יהודה גולדין / יונת סינטרה / יואב ויס / יעל כהן צברי / יעל בן שלום / יעקוב ששון / ירון אתר / ישי לויאסקי / ישראל בשביל האופניים / לאנס האנטר / ליאור ווטרמן /מיטל כץ מינרבו / ליאת לבני / לירון לופו / מגמה ירוקה / מישל פלטניק / מסעדת המוזג / מאג'ד / מרים ריבלין / נעמה אגסי / מקס צ'פרק / סיון גרוס / סלעית – סיוע לנשים במעגל הזנות / עדי יקותיאלי / עדי סנד / סדנת ההדפס "בעלי המלאכה" / עלמה פוגל / עמותת חברים לחיים / פתקית / רדיו חלאס / רופאים לזכויות אדם / רונן אידלמן / רועי אלטר / רועי חפץ / רותי קנטור / רני ששון / רותם תמיר / תל אביב דרום – סיורים / רלי דה פריס / תמיר צדוק / Daniel Kula / HG Masters /עץ בעיר Javier Valbuena