בתחילת ימי הקורונה כשעמדתי להשליך גלעין אבוקדו, גיליתי שקליפתו החומה הדקה כבר נפרדה מהגלעין הבהיר

ושהוא כבר הצמיח גוש שורשים סמיך, שטוח וכהה.

אהבתי את הגלעין ממבט ראשון כי הוא היה פגום, מצולק ולא סימטרי, קצת עקום,

במילים אחרות הוא היה ההיפך ממושלם.

הייתה לו נטייה ברורה שמאלה כי חציו האחד היה קטן מהשני, נטייה כזו שמפילה אותו הצידה.

ולכן הוא היה זקוק לתמיכה.

מעולם לא גידלתי צמח מגלעין.

השענתי אותו על דופן הצלוחית. מילאתי מעט מים והחלטתי לעקוב אחרי התפתחותו.

לאחר כחודשיים בהם ינק מים, יום אחד, הגלעין נבקע מעט בתחתיתו, כמו בעת צירי לידה.

הפתיחה הייתה זעירה.

מרגע שנבקע כבר היה יותר מעניין לעקוב אחריו.

בתחילה ראיתי באפלולית פנים-הגלעין ניצן ירקרק.

תוך כמה ימים הוא גדל ופרץ החוצה.

זה היה רגע משמח ומרגש.

יש משהו מאוד ארוטי בגלעין הנבקע לאיטו, באפלולית השוררת במירוח הצר בין שני חלקיו, וברגע בו פורץ הנבט ומתחיל לגדול במהירות כלפי מעלה,

ממש כמו בלידה וגדילה מהירה של תינוק והתחלה של חיים חדשים.

התבוננתי בו וצילמתי אותו מכל זווית אפשרית. הצילום עזר לי לשים לב לכל פרט.

למשל, שמתי לב שהנבט נצמד ונשען על דופן הגלעין בדרכו אל האור

שמתי לב לצורת הצלקות החומות: אחת דומה לאותV  (כמו ויקטורי) והשנייה כמו האות  love) L)

שלושת העלים הראשונים גדלו במהירות. הגבעול הזקוף התארך ובהיקפו צצו ניצני עלים ירקרקים

מן החלל האפל בקעו בזה אחר שלושה גבעולים – רק אחד שרד.

מעל שלושת העלים הזעירים הטריים בצבע ירקרק–וורדרד, שהתפתלו בתחילת דרכם, יצאו לאור שניים נוספים.

מתוך פקעת השורשים השחורה הגיחו גם שורשים לבנים.

הנחתי אותו במקום אסטרטגי ליד כיור המטבח, הצמח המשיך להפתיע.

לאחר כארבעה חודשים של פליאה והתפעלות, שמתי לב כמה גדלו העלים.

13 עלים שצמחו כלפי מטה לכיוון גלעין-האם, ואז שינו את צבעם, התכהו וקבלו את גוון קליפת האבוקדו.

העלים התעבו והצטופפו חופפים ומכסים זה את זה כמו 13 בני משפחה אחת שחיים ומביטים לכיוון אימא-גלעינה.

יום אחד ראיתי שלושה חורים קטנים באחד משלושת העלים שגדלו, ומצאתי תולעת לבנה קטנטנה,

ומאותו הרגע שלחתי מבטים עוד יותר בוחנים.

הצמח גדל אך לא גבה, ונראה לי חזק ועמיד ועליו הגדולים – בעלי טקסטורה קשה, צפופים כמו מגנים זה על זה.

ביחד עברנו לדירה חדשה, ייחלתי שהוא ישרוד את המעבר למקום החדש כי הוא הפך לחלק מהנוף הפנימי שלי.

נודע לי שהצמח יונק מהגלעין את כל האנרגיה הגלומה בו. ואז הוא גווע. זה מה שקורה כעת לצמח בן השנה ורבע.

כבר יותר מחודש מאז שהוא נחלש. הגלעין השחיר והצטמק ואני צופה בו בעצב.

נקשרתי אליו. לכל אורך שנת הקורונה עמד זקוף ועכשיו כמו זקן שתש כוחו, אני מתבוננת בו – זקוק לתמיכה ומתכנס פנימה. קצות העלים התעקלו, השחירו והופכים לחסרי חיות. אני מבינה שכוחות החיים ניטלים ממנו.

עליו קמלים ואיני יכולה לעשות דבר למענו..

הוא גדל לאט וגווע לאט.

התרגלתי לנוכחותו וקשה לי להביט בו חסר אונים בסוף ימיו, ואיני רוצה להיפרד ממנו,

ובמקביל אני מנסה ולא מצליחה לסיים רשימה זו.

כשעליו קמלו לגמרי, הנחתי אותו על ערימת הקומפוסט בגינה הקהילתית שלנו.

אמרתי לו תודה על שנוכחותו שמחה אותי זמן רב.

עכשיו אני יודעת שבדרכו הוא יחזור לדשן את הערוגה שלי.

רשימה זו נכתבת בהשראת גלעין האבוקדו של אילה גרייצר

ומוקדשת לכל מכרי וחברי שהחלו אף הם לגדל צמחי אבוקדו