בשנת 2009 התחלתי להתעניין בגרפיטי. זו הייתה התקופה בה פרח הגרפיטי בתל אביב, פריחה שנמשכה עד שנת 2015. על הקירות בעיר הכרתי את יצירותיהם של אמני הרחוב מהדור הראשון – פומה (foma), קלון (klone yourself), זירו סנטס (zero cents), נו הופ (KNOW HOPE), עדי סנד (SENED) ואחרים. בהמשך הצטרף אליהם דור נוסף של אמנים כמו Dede, דיוז (DIOZ), סניור גי (senior gi), וונקי מונקי (Wonky Monky), רוס פלזמה (ROSS PLAZMA), בועז סידס (UNTAY), והאמניות – מאיה גלפמן, לצי (latzi), נטלי מנדל וניצן מינץ.

מאפיינים

עשרות אמני הרחוב הפועלים בתל אביב הם אמנים פוריים עם אמירה. מסיבות שונות, הם בחרו לבטא את עצמם גם ברחוב. הידיעה ששימוש אישי במרחב הציבורי אינו חוקי הופכת כל עבודה שלהם לאקט מחאתי – מחאה אישית, חברתית ופוליטית. על הקירות הם ויצירותיהם נחשפים לעיניהם של עוברי אורח רבים, וחוץ מהעובדה שכך הם זוכים לקהל, מבחינתם זו גם דרך למחות על אי היכולת להשתלב בממסד האמנותי. הקירות ברחוב הם המקום להכין ״סקיצות ביד חופשית״ ולבטא עוד פן אמנותי שלהם, שונה בדרך כלל מזה שהם מבטאים בסטודיו. עבודה בסביבות שוליים, על קירות חשופים ודלתות חלודות נותנת רקע בעל משמעות לעבודות שלהם. לכל אחד מהם טביעת יד ייחודית שהקהל מזהה – וזה היופי.

שיתופי פעולה

אנשי הגרפיטי משתייכים לקליקה סגורה ובה חברויות הדוקות, שמובילות לא פעם לשיתופי פעולה – בדרך כלל זה קורה על קירות של חניונים בשולי העיר, או בבתים נטושים, באזורים המיועדים להריסה. התזמון – לילות של סופי שבוע, כשהעיר שקטה. את מה שציירו הם מצלמים ומעלים לפייסבוק, ללא ציון כתובת. לעיתים הם יוזמים ועובדים יחד בסודי סודות על פרויקט גדול. למשל, בבניין נטוש ביפו.

למה אני אוהבת גרפיטי

אני אוהבת גרפיטי כי הוא מפתיע, מתוחכם ומעורר מחשבה. כמו הרחוב, הוא משתנה בכל רגע, עמוס בגירויים ומספק לי מענה לסקרנות ולצורך בהתחדשות. (זה לא אומר שאני אוהבת גם את מי שנוהגים בתוקפנות ומלכלכים את הרחוב – זה, מבחינתי, ונדליזם.) חוץ מזה, מאז שהתחלתי לאסוף צילומי גרפיטי אני מרגישה ברחוב כמו ציידת: צועדת מרוכזת, מנסה למצוא ציור חדש שאוכל להוסיף לאוסף הגדול שלי, מתוך ידיעה שהכול זמני וייתכן שמה שצילמתי היום – יימחק מחר.
לצפייה בגלריות השונות של אמני הרחוב של תל-אביב

[נכתב ב-2014]

לצפייה בפוסט הפרידה שלי מסצנת הגרפיטי, פוסט מספר 200