בשבוע האחרון בטוקיו עברתי למלון בשכונת שימוקיטאזאווה שלא הכרתי

מול המלון הייתה מסעדת יקיטורי

12 מקומות ישיבה סביב בר,

ובמרכז – השף מכין במיומנות את השיפודים  על הגריל

בערב הראשון האיש שישב לידי הסביר לי על המנות

גיליתי שבמסעדה יש מרק עוף, כבד קצוץ וסלט תפוחי אדמה

שהוגשו כמתאבנים

ואחרי חודש וחצי בו אכלתי כמעט ורק במסעדות,

לא הייתה שמחה ממני

השף הצביע והסביר לי באיזה סדר עלי להוסיף את הרוטב ואת התבלינים

לכל כלי שהונח לפני היה יעוד  – היה אפילו כלי לשים בו את השיפודים הריקים

אהבתי שהמנות קטנות ושאני יכולה להזמין עד שאשבע

החלטתי לחזור למחרת

בערב השני בקשתי הרבה מרק עוף שהיגיע בקנקן

השף בקש רשות לבחור לי את הסאקה (וזה חזר על עצמו בערבים הבאים)

"סאקה, מי?!"

בכל ערב הוגשה לי הסאקה בכלי שונה, והוא התעניין אם טעים לי

"גוד סאקה?"

בעזרת גוגל טרנסלייט, הוא גם הציע לי כל מיני מנות שלא רשומות בתפריט

בערב השלישי התחלנו לדבר בעזרת גוגל טרנסלייט

וברגע מסוים הוא מסר לי פנקס ובקש ממני לרשום את שמו בעברית

הוא שאל אותי אם יוכל לשמור את הדף שתלש מהפנקס, בארנקו

בערב הרביעי הוא כבר היה מאוד גאה ששוב חזרתי

והציג אותי בפני שף איטלקי וחברתו שישבו על הבר

הוא הוציא את ארנקו והראה להם את הדף עם שמו

השף היפני-איטלקי הכיר חומוס ופלאפל

ובמהלך חצי השעה הבאה ניהלנו שלושתנו שיחה על אוכל ישראלי

בערב החמישי קבלתי ממנו המלצה על מסעדת סושי קרובה

שאותה הוא הכתיר במילים: "גוד גוד סושי" (והוא צדק)

בערב השישי כבר ידעתי בעל פה מה להזמין

קציצה, (אבל בלי ביצה חיה לרוטב)

ושיפוד אגוזי גינקו

נזכרתי בסדרה בנטפליקס בה צפיתי

טוקיו – מסעדת חצות

ובה נוצרו יחסי ידידות סביב הבר הקטנטן בין הלקוחות הקבועים והשף

ביפן קשה לתקשר באנגלית, וזו הייתה לי חוויה שאזכור

טעימה, מלאה ברצון טוב ובתמימות במובן הטוב של המילה