אוהבים לכנות אותנו התל אביבים הגרים בעיר, חלקנו באופן זמני, ורובנו, כמוני למשל, שהגענו אליה מערים אחרות, תושבי "הבועה" בהא הידיעה. במילון כתוב: בועה – שלפוחית ממולאה אוויר או כינוי לדבר שאין בו ממש.

האמנם?

חלקנו חושבים שאנחנו לא חיים פה בבועה, אנחנו חיים. במטרופולין, עיר גדולה ותוססת, עם כל המשתמע מכך. בתל אביב יש הכול מהכול ולכן חלק מתושביה לא חשים צורך לצאת ממנה. האם זו הגדרה של בועה?  יש שיזעקו מיד ויסבירו לי למה זו אכן בועה, וינמקו. וישמעו צודקים. אבל בלב פנימה, כמו שאומרות מילות שיר ההמנון הלאומי, אנו כמו כל תושבי המדינה, דואגים לגלעד שליט, ואכפת לנו, בדיוק כמו לשאר תושבי המדינה, שחיים כמונו, כל אחד בבועה שלו.

בבר גוריון, בשדרות בן גוריון פינת דיזנגוף, עומד כסא ריק ממתין לגלעד שיחזור כבר הביתה. שיתעסק בקטנות. שיסתובב ברחובות ויתלבט איפוא לשתות את ההפוך שלו.

גרפיטי מטריד זה צולם בקפה – קונדיטוריה רולדין ברחוב דניאל פריש פינת אבן גבירול לפני כשלושה חודשים.

עברנו שם, שלוש חברות, והתפתח ביננו ויכוח קולני נוקב. זו אמרה הממשלה לא עושה כלום, וזו אמרה העניין סבוך ומפותל, רגיש ועדין. פה עומדים בתווך מחבלים רצחניים, משפחות שיקיריהם נרצחו בדם קר, מתווכים שלא מצליחים לגשר, יהודים מול ערבים שהפער בדיעותיהם ובמנטליות שלהם, עמוק מנשוא,  ואין הבנה ואין סליחה ומחילה, וגלעד עדיין איננו.

הגרפיטי נמחק לא מזמן, ואני שואלת –

האם אתם באמת חושבים שיש מי שאינו רוצה את גלעד בבית?
האם אינכם חושבים שמי מהפוליטיקאים לא היה רוצה לעצמו את הקרדיט שהוא זה שהצליח להחזיר את גלעד?
האם אתם חושבים שלא נעשה כל מה שאפשרי?
האם אתם חושבים שצריך לשחרר את כל המחבלים?
ומה יגידו משפחות הנרצחים בפיגועים?  האם גם הם חושבים כך?

ובעוד מילותיו המטרידות של אהוד ברק "לא בכל מחיר" מהדהדות  באזנינו, ומולו נועם שליט שאומר להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות – כל זה לפני היות הקלטת. עכשיו שחררו  20  מחבלות תמורת הזכות לראות את גלעד חי. לפני החגים, בבית העיתונאים בתל אביב, החליטו לא להציג את התערוכה בה רואים את פרצופיהן של שבע מחבלות רוצחות, שאהידיות ערביות לבושות כמדונות נוצריות, וטוב שכך. הפעם, הגבול בין גימיק בשם "אמנות פוליטית"  לבין חוסר רגישות – זעק. מה שאומרים, באמנות כמו באמנות, סוף מעשה במחשבה תחילה.