השנה החלטתי לאתגר את עצמי, ולרקום מפגש מונגש עם אמנות וגרפיטי בקרית המלאכה, והפעם – לקבוצה של לקויי ראיה ועוורים,

בסביבת שוליים יוצאת דופן ואהובה עלי במיוחד, שהפכה מאזור של בתי מלאכה לסטודיות בהם יוצרים אמנים רבים,

   יזמתי מפגש אמנותי

כל מי שהסכימו להשתתף ולתרום את חלקן כמוני, מעולם לא הנגישו סיור לעוורים, וכולנו ציפינו והתרגשנו.

"אני לא רואה בעיניים, אך יש לי דרכים אחרות לראות", מספרת לי א', אשה לקויית ראיה, בתשובה לשאלתי למה להגיע לקריית המלאכה אם גם במועדון או בזום אפשר לשמוע הרצאה על גרפיטי?

"מרגש לצאת מהשגרה לטיול קטן, ואם אתה עיוור או לקוי ראיה, היציאה גם מלווה בתחושת הישג – הצלחתי להגיע לנקודת המפגש במסלול שאיני מכירה. זה לא מובן מאליו.

זו פעולה שדורשת ממני אנרגיה, דריכות וריכוז גבוהים.

גם חשוב לי להיות מחוברת למקום בו מתרחשת הפעילות ולהבין איפה אני נמצאת, כדי לבנות לעצמי את הסיפור ואת החוויה. ולמי שכמוני שאיבדה את הראיה, קל יותר לבנות תמונה על סמך הזיכרונות.

אני יכולה להרגיש על הגוף את משב הרוח, אור וצל, ואת זווית השמש. להריח, ולשמוע את רחשי הסביבה.

כשנשב בבית הקפה, אוכל להקשיב לך ובו זמנית להאזין לרעשי הרקע שמגדירים את הסביבה, להריח את הפיח, לשמוע ניסור עץ בנגריה הסמוכה ואת האנשים שיושבים בשולחן לידי, ולהרגיש שאני לא תלושה מהמציאות.

לפגוש את האמנים ולהתרכז במה שאנחנו כן יכולים "לראות וכך לגעת בדבר עצמו, תרתי משמע.

לחוות את הסביבה בכל החושים, היא חוויה שונה לגמרי מאשר להקשיב להרצאה. כך אני מקבלת תחושה של אותנטיות".

ואלה הסיבות להליכת ג'יין  זו שכללה ביקור בתערוכה בבית בנימיני.

מרסל קליין מנהלת המקום קבלה אותנו בבית בנימיני בפתיחות ובנדיבות.

בזכותה יכולנו למשש אמפורות מזכוכית.

גם כלב נחיה אחד הקשיב להסבר המונגש.

בעיני הייתה פה סמליות כי האמנים שיצרו את הכלים דברו גם על הגבול הדק בין הנראה לשקוף.

הכלים המרהיבים במיוחד היו בעלי צורה, עובי ומרקמים שונים וגם בשבילי למשש אותם בעיניים עצומות, זו הייתה חוויה חדשה.

ואף שרובנו לא יכלו לראות בפועל, חשבתי שיהיה מעניין לעלות לגג המוצל של בית בנימיני שממנו נשקפת תצפית פנורמית אל תל אביב.

את ההווה על תצוגת מנופיו, והעתיד של פני העיר כפי שנראה דרך רבי הקומות המיתמרים מכל עבר.

וגם קולם של אמני הרחוב שפעילים ויוצרים פה גרפיטי על הקירות הגדולים נשמע.

תיארתי בפרטי פרטים את הציורים הגדולים על החזיתות מולנו, שציירו אמני הרחוב הפועלים פה, וסיפרתי קצת על גרפיטי.

המכנה המשותף והרושם הכללי שהעברתי הוא שרוב אמני הרחוב באופן סמלי מתארים בציוריהם עולם שמתפרק מול עיננו.

ואז הגיעה סוזי שומוביץ, אמנית רב תחומית שפועלת פה בסטודיו, וספרה לנו על תהליך העבודה שקשור לסיפור האישי שלה כפי שמתבטא בציור אחד מלא ברגש אותו הביאה

היכולת שלה להיכנס לפרטי פרטים, קולה הנעים, ההתרגשות שליוותה אותה לחלוק את הסיפור ולהנגיש את הציור עד כדי כך שאפשר היה לראות אותו – עברה בין המשתתפים.

כבר תשע שנים שאני מובילה הליכות בפסטיבל הליכות ג'יין 

וחשוב לי להעלות את נושא הנגישות בעיר כי רוב המקומות אינם נגישים לנכים ולאנשים עם מוגבלויות

הליכה זו אורגנה ע"י לימור רפאל ומרכז מרש"ל תל אביב