באוקטובר מסתיים רשמית הקיץ שהחל ביוני.

בראשון לחודש אוקטובר מברכים התושבים זה את זה בברכת חודש טוב – קלו מינה, ומוסיפים, חורף טוב – קלו חימונה 

באוקטובר מוציאים את הסירות מהמעגן ומעלים אותן ליבשה

באוקטובר רקפות בשלל גווני וורוד

נצמדות זו לזו ורוטטות ברוח (הן מזן רקפת קיסוסית הפורח כמו סתוונית בסתיו וללא עלים, אומר דר. אורי פרגמן, שמזהה את הצמחים)

האוויר מדיף ניחוחות של צמח אברש (ריקי ביוונית) שבסוף החודש יכינו מפרחיו דבש חורף כהה, ארומטי וסמיך.

באוקטובר פורחות גם חלמוניות

פרחי הקישואים רעננים

והחבושים כבר הבשילו

באוקטובר מכינים צ'יפורה מקליפות הענבים שתססו כחודש – זה המשקה האלכוהולי הכי פופולרי, והכי אהוב גם עלי – 50% אלכוהול ללא תוספות כימיות או סוכר

החצבים עדיין נוכחים אף שחלקם כבר סיימו לפרוח

באוקטובר האווירה מתבהרת וגם המחשבה של תושבי האי מתבהרת אחרי קיץ בו התרוצצו ללא הפסק

כשאני צועדת בשביל הוא רוחש בחרקים שמקפצים ומעופפים סביבי והנמלים עסוקות וממהרות מאוד

השבוע שמעתי יווני מהאי אגינה, מספר, שהיוונים עמלניים כמו נמלים. עובדים קשה ומתרוצצים עד החורף ואז מתכנסים לתרדמת חורף לשלושה חודשים, כמו שקראתי בספרו הבדיוני של ברנאר ורבר – הנמלים

באוקטובר מגיעים עננים רבי תצורות והופכים את השמים הכחולים מאוד למעוררי השתאות

באוקטובר האור מתרכך, השמש מנמיכה והצללים מתארכים

באוקטובר לאנשים יש זמן לדבר

בכיכר נשמעים קולות שיחה ואנשים עדיין יושבים בחוץ ונהנים ממזג האוויר הנוח. הערבים עדיין נעימים, לא חם ולא קר, מזג אויר הכי מתאים להליכה ברגל. מי הים כבר קרירים.

במהלך החודש אפשר להבחין איך הטבע משתנה במהירות

התיירים כבר עזבו ואין טיסות צ’רטר. הכביש ריק ממכוניות. באוקטובר השקט מעמיק והופך לדממה

בזה אחר זה נסגרים הפנסיונים והמסעדות

וחדרי האירוח

באוקטובר מכונות הכביסה לא מפסיקות לעבוד. מכבסים ותולים.

בגלל הלחות, המקפידים מאחסנים את השמיכות, המגבות והמצעים בשקיות ואקום

מפעילים בחדרים תנורים סופגי לחות, עוטפים מה שאפשר בניילונים,

מרימים את המזרונים ומשאירים חלון מעט פתוח

מקפלים ומאחסנים את כל הציוד עד לעונה הבאה

מוקדם בבקר הטיסה ב 12-10-18 אני מצלמת את האי מלמעלה. השמיים קצת אפורים וקצת וורודים

אני מאוד מתרגשת, כרגיל, מוצפת בחוויות, זיכרונות ובמחשבות של חודש שלם וארבע וחצי שנות הכרות איתו..

מהמטוס אני רואה את פיריאמוס, החוף האדום,

בו גרתי עד שכמעט היגיע ההוריקן זורבה. (בסוף הרוח שינתה כיוון)

גם כעת, שבועיים אחרי הנחיתה, אני מעל העננים, עדיין מרחפת כמותם באזור אפור, בין שמים וארץ, בין יבשה לים, בין יוון לתל אביב

אני אוהבת את האי בכל חודשי השנה. בשנה הבאה כנראה אבוא שוב באוקטובר. אמן.