גשם, ברקים ורעמים העירו אותי מוקדם בבוקר בו עמדנו לחזור ממיקונוס לסנטוריני. ירדתי בריצה למשרד בנמל. מי הגשם זרמו בסמטאות המשופעות כמו נהר שוטף, וכבר הבנתי שהיום לא נוכל לצאת מהאי, והלכה טיסת הצ'רטר חזרה לתל אביב. במשרד אמרו לי שהסערה שיבשה הכל – הטיסות היוצאות מן האי בוטלו, ובינתיים רחפת או סירה לא יסתכנו לצאת לים הפתוח. ונראה, אולי לקראת אחה"צ אם הים יירגע, ענו לי באדישות.

 נותרו לנו 23 שעות עד להמראת המטוס, ואנו רחוקות מרחק כשבע שעות הפלגה (כולל עצירות בכמה איים) משדה התעופה של סנטוריני.

נסענו, גילי ואני לחופשת צ'רטר שמצאנו ב"דקה התשעים" בערב ראש השנה. אמרנו, נטבול, לשם שינוי, תפוח בדבש בסגנון יווני. ה"טיול" הראשון שלנו בסנטוריני היה לחפש חדר כמו שראינו בגלויות, מסויד בלבן, ומחלונות התכלת שלו נשקף הים. עלינו וירדנו בסמטאות – מדרגות, עד שמצאנו חדר שדבר אלינו. בחוץ עמדו כמה חמורים. הם הסכימו שנצטלם איתם, תמורת תשלום כמובן. לא אהבנו את מה שראינו – החוף היה שחור ומזופזף, התיירים האנגלים והגרמנים היו לבנבנים או וורדרדים, את המנות במסעדות של פסט פוד יווני, בוחרים מתוך תפריט מצוייר. ריביירה אחת גדולה ודביקה. מישהו סיפר שהחוף במיקונוס זהוב ויפה, אז בספונטניות, עלינו על רחפת ונחתנו על חופי מיקונוס. אמרנו נבלה שם ארבעה ימים, ונחזור ישר לטיסה הביתה. ובאמת היה נחמד שם. התמקמנו בפנסיון חביב, טיילנו יחפות על החול בין המפרצים, טובלות במי הקרח של סוף העונה. בילינו במסיבות החוף הענקיות מול השקיעה, ובערב היינו פוגשים את אותם הפרצופים בשווארמה של ג'ימי או על כוס קפה קר ומוקצף באחד מבתי הקפה. על חוף גן עדן פגשנו קבוצת אנשים שהכירו יום קודם על החוף וכבר היו מגובשים. הם מצאו חן בעיננו, והצטרפנו לחבורה. אבא שלי היה אומר ש"ללוויות וטיסות לא מאחרים", ואת המשפט הזה אימצתי. התכוונו לטוס חזרה לסנטוריני כבר בבוקר שלפני הטיסה, ולהעביר שם את הזמן שנותר. ופה התחילה הבעיה. החברים החדשים שלי לחצו עלי להשאר איתם עוד חצי יום על החוף. ביטלתי את הטיסה והסערה היגיעה, תרתי משמע.

ללא אתרעה מוקדמת, הפך הקיץ החם על כחול שמיו ורוגע מימיו, למצגת חורף גשום וסוער. הרוח הגביהה את הגלים, הברקים והרעמים התפוצצו והבזיקו בתוך העננים האפורים. את הבוקר כבר לא בילינו על החוף, אבל הסתובבנו והצטלמנו. אכלנו ארוחת פרידה, מבלי שידענו שזו ארוחתנו האחרונה ליממה הקרובה. בתמימותנו הצטיידנו בדברים טובים – גבינות ולחם טרי מהמאפייה, פירות, פיצוחים וממתקים, מיץ ויין – לשייט בן שבע השעות שציפה לנו, אולי, אם הים ישמע לקולנו וינמיך את גליו. אדישים לאיתותי מזג האוויר, המתנו בבית קפה ליד הנמל. בארבע אחר הצהריים היגיעה סירה קטנה. הגלים לא היו נמוכים יותר, אבל המוח שלנו הנמיך ווליום, כנראה תוצאה מקרינת השמש שהוא ספג במהלך החופשה, כי לך תבין איך יותר ממאה איש עומדים בתור, ואפילו רוצים לעלות לסירה שנראית רע, קליפת אגוז בין הגלים שחדרו אפילו לתוך הנמל. איך שיצאנו מתחום שובר הגלים, הבנתי את גודל הטעות. תוך דקות היינו רטובים, כמו שאומרים מכף רגל ועד שערות הראש, כי מידי רגע שטף גל גדול את הסירה. דחוסים לאורכם של ארבעת הספסלים, כולם התחילו להקיא לתוך השקיות שחילק באדישות ה"קפטיין" שנראה מוזנח ומלוכלך כמו הסירה שלו. אפילו להקיא בנחת אי אפשר היה. מי שניסה לקום, לרכון מן המעקה ולכוון את פרצי הקיא שלו אל הים הפתוח, הסתכן במפגש ישיר עם גל קוצף. אנחנו ישבנו בספסל הפנימי, חיבקתי את גילי שהייתה חיוורת וחצי מעולפת. מהתיק הוצאתי מגבת לבנה חדשה שקניתי, וחשבתי לעצמי שאם נטבע, אנפנף בה. אבל היא כבר הייתה ספוגה במים, אז גנזתי את הרעיון היצירתי. כל תקוותי התמקדו במבט מכוון לגלגל ההצלה שתלה על הדופן בדיוק מולי. גם כשהחשיך, נעצתי בו את עיני. "בנמל הראשון כשהסירה עוגנת אנחנו יורדים, אני לא ממשיכה לשום מקום", לחשה לי גילי באחת מהפוגות הקיא שלה. "נפספס את  טיסת הצ'רטר", עניתי לה בשיא הטיפשות. בחור ישראלי בשם ארז, חילק חתיכות לימון תרופה ידועה נגד הקאות. שנינו היינו היחידים בסירה שלא הקיאו. אני לא יודעת מצבו של מי היה גרוע יותר – כי כשהסתכלתי החוצה על הגלים הגבוהים, הבנתי את גודל הסכנה שאנו נמצאים בה, (לאחרים לפחות לא היה את הלוקסוס הזה). קיוויתי שנצליח להגיע בשלום לנמל הראשון, נדרתי נדרים בלב. די מהר כשהחושך השתלט לגמרי, גברה תחושת האין אונים, והשייט  הפך מפחיד עוד יותר. הפחד הפך לאימה. ישבנו מטולטלים ושותקים. הזמן לא זז. מידי פעם הופיע הקפטיין אוחז בדלי, שואב באדישות את המים שהצטברו בתחתית הסירה. הסיוט נמשך שלוש שעות עד שהגענו לנמל היעד הראשון באי נאקסוס. הקפטיין הודיע שהוא בסערה כזאת לא ממשיך, אז לא היתה דילמה. תפסנו את התיק, ובתחושת הקלה הנחנו רגל על היבשה. התחממנו סביב מדורה שארז הדליק, שתינו תה, ניסינו להירגע.

נותרו לנו עוד כ- 11 שעות עד מועד ההמראה והשאלה איך נגיע לסנטוריני נותרה פתוחה. במשרד הסבירו לנו ביוונית שמיד תכנס לנמל מעבורת ענקית מפיראוס, הסערה קטנה עליה –  4 סיפונים, מאות מכוניות בבטנה, והראו לנו תמונה מרגיעה. "אני לא עולה על אף אוניה", הצהירה גילי בוכה, ומסרבת להמשיך, אבל התחליף נראה אמין, ושכנענו – גררנו אותה בסולם למעלה. בעודנו עולות שמתי לב לשם הספינה – פוסידון. קיוויתי שלא נקלע לעוד הרפתקה.. כאלף יוונים, קפריסאים ותיירים הסתובבו בין ארבע קומות הסיפונים. התיישבנו על כורסאות כחולות בסיפון העליון והרגשנו כמו באולם המתנה של שדה תעופה. לקחתי לי קפה מהמכונה, מקשיבה לגילי המשחזרת את הסיוט, וממשיכה להחזיק בפרצוף חמוץ ולא מרוצה. היא דבקה בהרגשתה שאסור היה להמשיך בדרך, שאל הים לא אוהב אותנו היום, ושהוא כועס, מאוד. בדיוק כשיצאנו מנמל נאקסוס, בעודי מנסה לנחם אותה שהאוניה גדולה, ושלא תדאג, עכשיו כבר אין סכנה, נשמע פיצוץ עז. כוס הקפה התעופפה מידי ואני, כמו כולם הוטלתי קדימה. גילי פרצה בבכי עז. הגרמנים נכנסו להיסטריה, ולבשו חגורות הצלה. תוך רגע הסיפון נהיה כתום. אנשי הצוות הקפריסאי התרוצצו כמו נמלים בקן שהותקף, קללו וצעקו אחד על השני, ואנחנו לא יודעים מה קרה. מה קורה. ניסינו להסתכל החוצה, אבל החושך היה מוחלט, מרחוק נצצו אורות נאקסוס. במשך שעה הייתה דממה אלחוטית, לא הודיעו ברמקול מה קרה. אז אנחנו היינו הפרשנים. עד שהקפטיין הכריז, "ווי אר סורי, עלינו על שרטון"! (אירוע נדיר ביותר, כך נאמר לנו) מישהו סיפר על המעבורת השבדית שטבעה כך לפני כשנה, תוך רגעים. מה יכולנו לעשות? לקפוץ לים הסוער? מבצע הפינוי ארך כשלוש שעות. עד חצות, פינו אותנו מבטן האנייה בקבוצות של 12 איש בסירות גומי, בחזרה לנמל.

נותרו לנו כ – 6 שעות להמראה. גילי פסקה שהיא לא ממשיכה. לי כבר לא היה איכפת. כל שרציתי הוא להגיע לחוף. שוב, הצלחנו, אלוהים יודע איך, לגרור אותה למעבורת העוד – יותר – גדולה ופתוחת – הסיפונים שהיגיעה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. היינו סחוטות מהפחד ומהקור. רוח צוננת של סוף הלילה נשבה, רוב הנוסעים תפסו ספסל והתכרבלו עייפים בתוך שק שינה. גם גילי נשכבה על הספסל, ראשה על ירכי, מנסה להירדם. בתרמיל שלנו לא נותר שום פריט יבש להתכסות בו. אני פחדתי לעצום עין. ובזכות זה, הערתי את כולם לראות את השמש זורחת על הים שנרגע.

יום חדש, חמש בבוקר. המונית הדוהרת הביאה אותנו לסוף התור של טיסת הצ'רטר בשדה התעופה של סנטוריני. "בחיים אני לא עולה על אנייה", גילי הצהירה. שלושה שבועות מאוחר יותר קבלתי הזמנה מפתה לשיט על love boat  – להשקת קו תענוגות חדש על חופי הים האדום בין אילת – עקבה – סואץ – קהיר לוקסור- והורגאדה – על כך תוכלו לקרוא בפוסט איך הפסדתי את הצעת הנישואין של חיי

הפוסט מוקדש לדורית שחר אותה הכרתי על החוף במיקונוס ויחד חווינו את ההרפתקה הזאת.