בארץ בה השאיפה ליצור יופי ויזואלי היא חלק מהתרבות

בתקופה של התחממות גלובלית

בה יש ועידות אקלים ורצון בינלאומי לחשוב חשיבה אקולוגית

במדינה בה חובה על אזרחיה להפריד זבל בקפדנות יתרה לצורך מחזור

בה כמעט ואין פחי אשפה במרחב הציבורי

בה כל אדם נושא בשקית אישית את הזבל שלו בחזרה ל"מרכז המחזור הביתי"

וכל בעל עסק אוסף את אריזות הפלסטיק, מדביק עליהם בולים – כתשלום לעירייה

מפתיע לראות את כמויות הפלסטיק בכל מקום

קראתי שיפן היא יצרנית הפלסטיק השנייה בגודלה

ורק לאחרונה התחילו בניסיונות לצמצם למשל, את חלוקת השקיות בחנויות

חטיפים וממתקים באריזות קטנות

שקיות ואריזות ואקום

כל הצמחייה בבית המלון שלנו עשויה מפלסטיק (גם עץ זית)

בעת שחזיתי בעצי שזיף פורחים

זרים מסוגננים בבית המלון בלבלו אותי – כבר לא ידעתי אם הם אמיתיים או מפלסטיק

הפירות בתצוגת ארוחת בוקר – מפלסטיק

הבגט עשוי מספוג

הפרות והירקות בסופר מונחים על מגש פלסטיק

ועטופים אחד אחד בניילון נצמד

כל פרוסת לחם במאפיה או בבית קפה עטופה בפלסטיק

מכונות למשקאות בבקבוקי פלסטיק מוצבות בכל פינה ומחירן מגוחך

כמעט כל מסעדה מציגה בחוץ לראווה את המנות שלה בפלסטיק תלת ממדי

תעשיית מנות תצוגה מפלסטיק היגיעה לרמות אמנויות גבוהות

וזו תעשייה שהיא אומנות-אמנותית ביפן

פנסי נייר במקדש עטופים בפלסטיק

מעקות הגשר התלוי באי שיקוקו – מפלסטיק

רעפי גגות בבניינים חדשים עשויים מפלסטיק

במהלך שהותי ביפן שוב ושוב חשבתי על הניגוד העז בין פלסטיק ליופי

האם זה חלק מההשפעה המערבית שנוגסת בתרבות זו

האם זו תשובה לאובססיה היפנית לשמור על ניקיון והיגיינה?

או שזו תוצאה של תרבות עבודה רבת שעות

עובדים יוצאים בהפסקות לחנויות נוחות

לקנות להם ארוחה ארוזה

פרי או ירק

קינוח

ובדרך חזרה הביתה מהעבודה קונים ארוחה ארוזה נוספת

והאם מנות וארוחות ארוזות לנפש אחת הן תוצאה מסגנון החיים לבד שכה נפוץ?

האם יש דרך לצמצם את כמויות הפלסטיק

גם כמה יפנים אותם שאלתי – לא ידעו לענות לי

***

אשמח לשמוע בתגובות אם מי מכם יש לו רעיונות למה היגיעה יפן למצב הזה

ולסיום פריכית אורז בודדת שהפכה ליצירת אמנות,

עטופה בפלסטיק ומכילה סיליקה ג'ל, כמובן

(Silica Gel היא המילה בעברית למרובע שנמצא במוצרים רבים לשמור על טריות ולמנוע עובש)

וזו רשימה חלקית מאוד