למי ששואל איך ביליתי את יומולדתי, אומר שהצלחתי להפתיע גם את עצמי.

לאחר בוקר של שיחות טלפון ארוכות עם בני משפחתי שגרים בטוקיו, ירושלים וחיפה

עליתי על רכבת לחיפה והתכוונתי לטייל על החוף ולאחל לעצמי איחולים

אבל הרוח הייתה חזקה מידי,

הים סער מאוד, והחוף הוצף במדוזות ענקיות.

עליתי לכרמל לאכול ארוחת צהריים ביתית אצל אחותי שגרה ברחוב אלחנן בו גרנו כילדות

קבלתי חיבוקים ואיחולים מבני הבית וקטפנו לימונים.

ואז בספונטניות החלטתי ללכת ברגל לפגישה שקבעתי עם רופא מומחה.

מה שראיתי בדרך במהלך כ-40 דקות, והאסוציאציות שעלו בי, לא היו מקריות כנראה.

קודם כל חלפתי על פני הבית בו גרתי כ-12 שנים ברחוב הנרייטה סולד שצפה אל הנמל ואל נוף צפוני.

בהמשך ברחוב לאון בלום, חלפתי על פני רב קומות בו גרנו כשילדי היו קטנים.

המשכתי וראיתי שבריכת הפועל בה למדתי שחיה בגיל תשע, עדיין הרוסה ושוממת.

בצומת גאולה הנוף השתנה ואימהות חרדיות עם עגלה וזאטוטים חסמו את רוחב המדרכה.

קרוב לצומת זו ברחוב יוסף, גרו בצעירותי סבותי (סבות זו המילה לסבא וסבתא)

חלפתי על פני גן ציבורי עזוב ומכוער

ועל פני בית מרחץ ברחוב ארלוזורוב שהכניסה אליו הייתה מטונפת

חנויות של פעם

וחזית של מספרה, הזכירו לי את התמהיל המעורב של חיפה

צילמתי את חזית בית הדין הרבני בו התגרשתי לפני שנים

ונכנסתי למרפאות קופ״ח מכבי ברחוב הרצל

שאבי, מתי זלצר, ניהל לאחר שפרש מבית חולים רמב״ם

כשיצאתי מפגישה קצרה עם הרופא (אותו אבי קבל לעבודה בקופת החולים)

הייתי מבואסת מחוסר הסבלנות ומהיחס התוקפני שלו.

תוך כשלוש דקות הוא העיף אותי מהחדר וכלל לא רצה להקשיב לי

החלטתי לשפר את הרגשתי וללכת לאורך שוק תלפיות ברחוב סירקין

השוק התחדש אבל גם המראות בו לא גרמו לי לנחת רוח

העזובה, הלכלוך וההזנחה של הסביבה בה צעדתי בהדר הכרמל, האפילו על המראות היותר יפים

כשטענתי את הרב-קו, הפקידה אמרה לי, את לא נראית לי אזרחית ותיקה

היה שקט ברציף בתחנת מרכז השמונה ברחוב העצמאות בחיפה.

בתחנת רכבת האוניברסיטה התמונה שוב השתנתה והגעתי לרעש ולמהומה התל אביבית

כך ביליתי בספונטניות 6 שעות נוסטלגיות מתוך יום היומולדת וגם התחברתי לטבע של המשוטטת שבי

רשימה זו מוקדשת למלי אחותי היקרה