הלוך

ביום שישי בשעה חמש אחה"צ החלטתי להצפין. בדרך האזנתי ברוב קשב לתכנית של ציפי גון גרוס ספרים רבותי ספרים לכבוד שבועות – משוררים דברו על אהבה מכל מיני זוויות, וישראל אלירז כמו בספרו בשבח הדברים החולפים, דבר על הרגע שהוא בן חלוף – וזה התאים בדיוק לנסיעה הזאת.

לגבעות שהתגבהו כשעברתי את צומת יגור, לחמניות הפורחות שהפנו גב לשמש גבוהה ומסנוורת,

לקלחי התירס הטריים שסודרו בשורות על דוכנים מאולתרים לצד הכביש.

מאה גרם גרעינים שחורים במליחות מתונה – חוסלו בשפיה מול המחצבה.

ברמזור ראיתי את צומת סומך מזדיינת, מתבטנת ומתגשרת. על כביש 70 , כששמעתי בחדשות את מספר ההרוגים בתאונות דרכים ביומיים האחרונים – הורדתי אוטומטית את הלחץ מדוושת הגז. כאן נוהגים בפראות, בפול ווליום, לפעמים נוסעים גם נגד כיוון התנועה. בכניסה לירקא עצרתי לתדלק את המכונית ואת עצמי – בקפה קטן. הנוף כבר השתנה לגמרי.

בצומת כברי לקחתי ימינה, חלפתי על פני מעיליא ומעלות, ודרך חורפיש התפתלתי בכביש הצר.

הספקתי לצפות בשמש השוקעת בין שני עצי תאנה. ביום שרבי צבעיה היו רכים.

ראיתי את הגפן מתכוננת לעונתה ועליה רכים, ואת שיחי הסברס פורחים.

במתת קבלו את פני משבי אוויר קרירים וחברים, על תה וסיפורים.

שעתיים וחצי של נסיעה ולבי מתרחב –  המעברים בין העיר לכפר אהובים עלי.

הביקור

בבוקר התעוררתי מוקדם לשקט המוחלט של שבת. אחרי הקפה צעדתי במהירות בשביל המוביל לעץ הקטלב הגדול. מסביבי בין הפרחים רחפו בדממה פרפרים ושפיריות. הפגישה איתו תמיד מרגשת אותי וכבר הפכה לטקס קבוע.

בבוקר הוא עמד דומם, עליו לא נעו. זרועותיו אדומות אש. כשהתיישבתי על גזעו צפיתי במופע חי – שתי לטאות שרדפו זו אחרי זו בין האבנים והתעלמו מנוכחותי.

 

חזור

בדרך המתפתלת לכיוון אלקוש אני גומעת את הנוף רחב הזווית, את המדרונות התלולים הירוקים, מתפעלת מברושים רמי קומה. אחירותם מנקד את הדרך בצהוב עז.

25 דקות ואני כבר במעלות על כביש 89 מערב. בצומת תשבי, הר הכרמל ירוק מולי והשלט מורה על 95 ק"מ עד ת"א. בצומת יגור התנועה גוברת ואני מרגישה את המעבר החד. עוד שעה קלה – ואגיע הביתה.

בבית

ארטיק מגנום בטעם שוקולד באי. אם. פי. אם שפתוח 24. אני נכנסת בדלת ובהשראת עלי מרווה טריים שקטפתי מכינה ספגטי ברוטב שמן זית, שום ולימון, עלי מרווה, טפנד ועגבניות שרי. החיים יפים.