מימין לדלת הכניסה הראשית מולה עומדות קבוצות, בניסיון להידחק אל תוך כנסיית הקבר,

יש דלת עץ צרה.

כשנכנסים בה, משאירים מאחור את ההמולה. עוברים דרך כנסיה קופטית.

פונים שמאלה ומטפסים עוד למעלה דרך כנסיה קטנה נוספת

ככל שמתקדמים נפסקת המיית הקולות המגיעים מהרחבה של הממתינים להיכנס לכנסייה הסואנת בכל ימות השנה

במעברים הצרים, קירות האבן השחירו מזוקן ומחלוף הזמן.

מרכינים ראש ויוצאים דרך דלת עץ ישנה

מאפלה אל גג מואר צמוד לגג של כנסיית הקבר

כשחוצים את רחבת הגג נכנסים לעוד כנסיה קופטית קטנטונת ושמה כנסיית הלן המלכה ונזיריה מאתיופיה.

משלמים חמישה ש״ח,

ויורדים למקום מנותק ממרחב ומזמן.

מהתקרה שנחצבה בסלע נוזלות טיפות לברכת המים ומפרות את השקט המוחלט.

פה כמעט ואין סימני קידמה

חוץ מכמה חוטי חשמל, כמה מנורות ושני פרוזקטורים.

כדי להעריך את העומק

אני סופרת 60 מדרגות כ 30 ס"מ גובה מדרגה. אני נמצאת כ- 20 מטר מתחת למפלס הגג

אבונה בכוניוס מסביר לי שהברכה שעומקה כ – 9 מטרים נחפרה לפני כ – 1700 שנה ואנשי כנסיית הקבר השתמשו במימיה.

ביציאה המואזין אומר את דבריו ובהמשך מצלצל פעמון כנסייה.

וביציאה לרובע הנוצרי, ריח חריף של קטורת להאריך את החוויה.

הפעם הגעתי דרך שכונת מוסררה ונכנסתי בשער שכם,

נהניתי מהשוק הקטן ברחוב שער שכם

והמשכתי ברובע המוסלמי. עצרתי לכנאפה, וברכתי את הכומר שישב לידי ביוונית.

עברתי דרך שוק הבשמים.

ריחות תבלינים וקפה נטחן ליוו אותי.

בין קודש לחול, יצאתי חזרה דרך רחוב יפו

ובדרך שמעתי בליל שפות של קבוצות מאורגנות ובעיקר יוונית, ונזכרתי שלפני שבוע הייתי באתונה.

למרות שזה מקום בו אדם יכול להתקרב לעצמו ולו לכמה דקות שקטות, לפעמים זה לא אפשרי בגלל הקהל שנוכח בכל מקום ונוהג להרעיש

צילמתי ציוני דרך כדי שתמצאו אותו בקלות.

רשימה זו מוקדשת לגילי ולתום על ההזדמנות לחרוג ממרחב זמן וחלל מוכרים

הרשימה נכתבה לפני עידן הקורונה ואני מייחלת שתיירים ישובו לטייל בירושלים