השעה 09:00 בבוקר, יום שישי. האיש הכי מרעיש בעיר (מלבד הגננים) הולך על המדרכה המערבית בדיזנגוף לכיוון בן גוריון. ימינה ושמאלה, הלוך ושוב. על גבו נצמד כמו תרמיל, מפוח של מעיף עלים רעשני. לאיש הכי מרעיש בעיר אין פנים. אפו ושפתיו מכוסים. גם אוזניו מכוסות במגנים צהובים. ראשו מגולח, כובע מצחייה מכסה את שתי עיניו הכחולות, שקורצות לי כשהוא קולט שאני מצלמת אותו.

האיש הזה, הכי שנוא בעיר, הוא מפגע רעש מהלך. הוא אוחז בידיו מוט שחור שנראה כמו חדק של פיל, והוא מפסיק לרעוש לרגע קט, רק כשמשהו מפריע לו בדרכו.

תנועותיו נמרצות, הלוך וחזור ימינה ושמאלה, מעיף עלים ולכלוכים לכיוון שפת הכביש.

האיש הכי מרעיש בעיר כל כך מרעיש, עד שלא שמים לב לנוכחותו, רוצים לחלוף לידו ולהתרחק במהירות ממוקד הרעש. מלווה אותו אוטו-מברשת שנורה מהבהבת מוצמדת לגגו.

הוא זה שמבריש את שפת הכביש ושואב את העלים שהאיש המרעיש פיזר.

האיש הכי מרעיש בעיר מתקדם במהירות, בתוקפנות, "עושה את עצמו לא רואה אותנו", אומר לי חי שמנקה את המספרה שלו. אמיר בניון שר אצלו בווליום גבוה, מנסה להתחרות באיש המרעיש. "מה, אני לא משלם ארנונה, למה אני צריך לחטוף כל בוקר שלוק עוין של אבק"?

בעת עדכון רשימה זו, עירית תל אביב הכניסה לשימוש כלי ניקיון כתומים וממונעים בעלי מנוע חזק במיוחד. ווליום הרעש גובר אבל עכשיו האיש המרעיש הולך לצידם והוא כבר לא לבד.