"הלילה זה קורה, המדריך המלא לאירועי לילה לבן" –   הודעה זו היגיעה שוב ושוב לתיבת הדואר שלי בשבוע האחרון. התגייסתי כולי – בעודי חורשת את עכבר העיר, מסמנת "אוזניים" בשולי דפיו – כבר הייתי מתוסכלת.

במה אבחר.

אם אלך להצטלם בתחתונים וחזייה לבנים בכיכר דיזנגוף, הצעה מקורית ומפתה מטעם הספונסר "סלוגי", מקומי ייפקד בטקס הסרת הלוט מעל פסלו של דיזנגוף.

בשבע בערב יצאתי לרחוב, מלווה בתחושת החמצה ידועה מראש.

ליד גלריית האמנים באלחריזי, היגישו גאטו נגרו לצד שזיפי בוסר. שתיתי כוס ראשונה יחד עם שאר המוזמנים שהתאספו ברחבה על המידרכה. על גג גן העיר, בין דוכני תכשיטים, הכרתי את מלכה, בירה בעבודת יד.

עלינו על קו 18 שהביא אותנו לאלנבי. עצרנו לקפה קטן ב"סוכר", מקום חדש שגילינו בדרך. מוסיקה מזרחית משכה אותנו לכיכר ביאליק. יאיר דלאל וחברים ניגנו מוסיקה שחיברה את כל הקצוות. בשולחנות לא היה מקום, אז התיישבנו על שפת בריכת נופרים. בחורה יפה לבושה ברטרו, הילכה סביב הבריכה בעקבים גבוהים. היא ענתה לשם אביבית והייתה בדרכה למסיבת אופנה. ברחוב ביאליק נכנסנו לבית כנסת שהזמן כאילו קפא בו. שוב היינו רעבים,

אז הלכנו על טוסט בקפה לנדוור בגן מאיר.

בלילה לבן זה, ובאווירה מקברית, נרשמנו לסיור בבית הקברות הישן בטרומפלדור. נקודת המיפגש היתה בגן מאיר. י' המדריך הענייני, קרא שמות, (הסיור בתשלום, ההרשמה מראש), ואמר "חגור מלא, כובע פלדה, תסתדרו בשלשות, יאללה לדרך". אבל אף אחד לא צחק. בהשראת הרוצח הסדרתי שכה רבות דובר בו השבוע, סיפר לנו על מקרה רצח אחר שהתרחש לפני שנים רבות בגן מאיר. המשכנו לבית הקברות. עשרות אנשים המתינו לנו בפתחו, אבל י' התריע שמי שלא שילם לא יוכל להצטרף, מנמק את דרישתו בתקיפות. כמנהג היהודים רבים התווכחו איתו. אמרו, "לא היה כבר מקום כשהתקשרתי". "לא ענו לי בטלפון". והוא בשלו. אבל הם לא שמים עליו. וכשהוא אמר שוב "רק מי ששילם יבוא אחרי", כולם, אבל  כ  ו  ל ם  באו אחריו.
אוחזים בעששיות נכנסנו לבית הקברות. אור רך האיר את המקום שאינו מורגל בתאורה מלאכותית. גם מחלונות הבתים המקיפים אותו בקע אור. מבטנו השתהה על מקס נורדאו ועל קברים פומפוזיים שכנים. שמנו לב איך סגנון הקברים השתנה כמו גם הנוסח על המצבות. מול ביאליק עצרנו. המשורר הלאומי התגלה כמאהב מאכזב ופחדן ואיש חצוי בנפשו – את אשתו לא אהב ובאהובתו, הציירת העברית הראשונה, אירה יאן, בגד. "אתה עומד על ביאליק?", אני שואלת את י' המדריך. "לא, הוא פה, אבל את יושבת על מניה" (אשת ביאליק המניאק). אם מישהו הפריע, שאלנו אותו "שילמת"? כשמישהו אמר "לא שומעים כלום", שאלו אותו "שילמת"? ונהיו צחוקים.

אחרי מיפגש קצר עם שושנה דמארי, סיכמנו שעדיף לחזור לכאן באור יום, והיגיע הזמן לחתוך לרוטשילד, כי שם הכי יפה. בסמטה אלמונית הייתה התקהלות מול מסכי הטלביזיה ששידרו את המשחק החשוב בין מנצ'סטר לברצלונה. המתים ואנחנו שמענו את הצעקות של הגולים כבר קודם. בגלידריות ובפיצוציות בשנקין היו תורים – אנשים קנו בירה קרה, אנחנו העדפנו את החדש של מגנום בטעם שוקולד ופירות יער ולא התאכזבנו. לקראת חצות הגענו ליעד – שדרות רוטשילד  וגילינו שצפוף עד אבדן חושים. אנשים צילמו את הרוכב שהתעופף באוויר על סוס לבן, המשיכו לצלם את החתן – כלה שהבהיקו מלובן, וצילמו את כל מה שזז.

בספסל ברוטשילד הלכנו לאיבוד זו מזו, וגם מחבורת המכרים שפגשנו בדרך. הבחור שנשען על עמוד בפינת מאז"ה ורוטשילד, ותקע עיניים גדולות בבחורות שחלפו, הזכיר לי את הבחורים הטיבטיים יפי התואר בעיר דאראמסאלה בצפון הודו, שהיו נעמדים בפינות הכי אסטרטגיות, ומתמקמים בהן כדי להתחיל עם תיירות נאות. בעודי שולחת מבטים תועים, הזמינו אותי לשבת בספסל ליד הקיוסק. "בואי שבי את נראית עייפה", אמר לי ת'. ואתם יודעים שנדיר למצוא מקום על הספסל פה. וברגע זה העניין האמיתי החל – ניסינו לזהות מי תל אביבי. התחלנו לשאול אנשים שעברו, את תל אביבית? אתה תל אביבי? ותסכימו איתי שזו שאלה לא צפויה מבחור שרוצה להתחיל עם בחורה שעוברת.

מהספסל בעמדת צפייה, אומר לי ר', חצי שנה בעיר, "זה כמו פלא עולם פה". ואחרי חמש דקות, "זה כמו ספארי באפריקה". ואחרי רבע שעה "אי אפשר להפסיק להסתכל". ואז הוא מבקש שאשמור לו את המקום כדי שיביא עוד בירה. "עד זוב דם" אני עונה לו.

"בו'אנה, המקום הזה אלוהים אדירים". ובשלוק האחרון של הבירה הרביעית, "זה מדים, אני מהופנט".
שוב נזכרתי בעיר רישיקש, בהודו. גם שם מעמדת צפייה, לא היה צריך לעשות כלום. רק לשבת ולהסתכל. גם שם ישבתי שעות והתבוננתי בעוברים והשבים – גם שם היה צפוף כל כך, אנשים אובדים בזרם. גם שם פרות לא חסרו, וכל מיני טיפוסים עם רסטות, כובעים וצעיפים. גם פה המון אנשים אוחזים במצלמות, להנציח את הצפיפות, להראות לחבר'ה מנס ציונה, מראשון, מפתח תקווה.
זותי שישבה על הספסל ליד ר' אמרה שהיא מרמת גן. ור' אמר לת' "הכי נורא שאתה נותן להן לשבת על הספסל והן לא מכירות לך ת'חברות שלהן". בשלב הפיהוקים הכבדים ואחרי כל הבירות האלה, הם עוד מתעקשים שניסע יחד למסיבה.

בשלוש בלילה נכנסתי למונית. נראה שהנהג שהיה לבוש בצבעוניות וחבש קסקט אדום, חזר ממסיבת תלבושות הרטרו שהתקיימה במגדל שלום. גן המשחקים בחשמונאים היו עמוס ילדים שחשבו ששלוש לפנות בוקר היא שעה יפה להתנדנד בה. באבן גבירול היה פקק כאילו אנחנו בשעת שיא העומס, והתפוסה בבתי הקפה לאורכו – מלאה. את המופע "פאות קדושות" בחצות וחצי בצוותא, פספסתי. אולי בשנה הבאה.