השקט של השבת האחרונה בדירה בה גרתי 12 שנים.

הכי הרבה זמן אי פעם שגרתי באותו המקום.

אני אורזת חפצים שבירים שעוברים לרשותם של אנשים אחרים, לדירות אחרות, בערים אחרות.

ספת הפוטון הנפתחת, כבר עברה דירה ותשדרג את שנתם של חברים.

בתוך מגירות השידה שבניתי כשעוד גרתי בחיפה, אחותי תשתול פרחים.

גם הנרי, שואב האבק החייכני, ייסע לחיפה.

חברים שגם אוהבים את המותג אמקור ארגנו למקרר שלי הובלה לחיפה.

הטלביזיה, הטוסטר ועוד חפצים נסעו לאשקלון.

את ספת הוינטאג' בת 44 שנים פרסמתי באתר אגורה.

המנורות שפרקתי יאירו דירת חברים בעפולה.

סיבוב סידורים אחרון לסופר יודה ולכספומט באבן גבירול.

במיקום הנוכחי כל מה שאני צריכה, נמצא ברדיוס של קילומטר. זה היה מאוד נוח.

אני כבר כל כך רגילה.

משבוע הבא אצטרך לחשב מסלול מחדש.

אבל העיקר הוא, איך ארגיש בדירה החדשה?

האם יהיה לי כיף לבשל בה? האם אישן בה טוב כמו שאני ישנה פה? האם ישתנו הרגלי?

האם הנוף הירוק הפתוח שוב ישמח אותי?

ואיזה סוג של שקט אחווה בה?

בינתיים אני מאוד מתרגשת ובשבועות האחרונים מתעוררת ממש מוקדם למחשבות ולהתארגנות ולעבודות מיון ניירת וחפצים.

בצומת אבן גבירול וארלוזורוב הסמוכה, מפגש של הקו הסגול והירוק, חפירות, גדרות ומנופים.

בארלוזורוב הכול כבר מגודר ופקוק. הולכי הרגל צועדים בין גדרות.

את הבניין במספר 10 מכינים להריסה, ועם הקפה הראשון אני שומעת את הד האבנים הנופלות למכולה.

היגיע הזמן לזוז.

מרכז העיר אבד את קסמו, ועכשיו כשהכול סגור, שוב ושוב אני תוהה למה בכלל אני נמצאת פה.

וזו הסיבה שהלב אומר לי להתרחק מלב העיר.