הבוקר שוטטתי באזור שלא הכרתי וחשתי את חדוות הגילוי של מקום חדש.

הוזמנתי לפגישה באזור לא מוכר ברמת גן והחלטתי לצאת מוקדם. כמה שעות אחרי עלות השחר פניתי לרחוב מעלה השחר.

פתחתי זוג עיניים – הגעתי ל"סוף הדרך". שקט מוחלט שרר פה. רעש העיר לא נשמע ברקע. ציפורים צייצו בעוז. במעבר חד הרגשתי כאילו אני נמצאת שוב בחיפה, עיר הולדתי.

זמן רב נותר עד תחילת הפגישה, אז טיפסתי ברחוב הקטן שהוביל אותי לגן הבנים המטופח – ממנו התגלו בפני תצפיות רחבות על רמת גן ולכיוון תל אביב.

פתאום קלטה עיני גם את "הבית המשוגע" השוכן למרגלות הר הבנים, שנותר כשמורת טבע.

זו הייתה הזדמנות לבקר בו. הבית נראה כגחמה לא הרמונית של סטודנט לארכיטקטורה.

האדריכל יצר גרם מדרגות לולייני הסובב את הבניין כך שיכולתי לעלות בו ולהביט סביבי, מעלי ומתחתי.

הבניין נשלט ע"י אסימטריה של חלקיו הגיאומטריים – משולשי ביטון חשופים מצופים באבן טבעית או מסוידים בלבן ובהם חורים עגולים או חרכים מלבניים.

שברי מראות מוצמדים לתקרות.

לכל בית יש גם מרפסת

הקווים המעוגלים לא מצליחים למתן את חדות המשולשים.

מעניין מה מרגישים הדיירים החיים בו ואיך הם מסתדרים עם פינות חדות וקירות מעוגלים. הבית המשוגע, רחוב צל הגבעה 13, רמת גן.

10 תגובות ל “זה רק אני והשפיץ שלי”

  1. שרון רז

    בניין מורכב ומעורר מחלוקות, ייחודי מאוד, של האדריכל צבי הקר, אדריכל יוצא דופן, תכנן גם את בית הפלמ"ח ברמת אביב ועוד מבנים שונים בחו"ל

  2. ארול אחד

    אני חושב שאם הייתי מתכנן בניין כזה לא הייתי רוצה שיגורו בו, לא שהייתי רוצה לחיות בו בעצמי.
    נראה לי שהעזובה תהיה לו יפה – סוריאליזם במיטבו.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הבית שהוא בנה ממול הרבה יותר מעניין.

    אני בעד חופש לאמנות.
    אני בעד גם שכל אדם יהיה זכאי להוציא רישיון נהיגה.
    רק במקרים בודדים ויוצאי דופן, אני חושב שעל החברה לאסור על אדם מסוים, להחזיק ברישיון נהיגה. זה כמובן מתוך הצורך להגן על האזרחים ההולכים בדרכים.
    אני חושב, שיש אולי שלושה ארבעה מקרים, בהם על החברה לאסור על אדם מסוים לתכנן בתים. וגם זאת כדי להגן על האזרחים.
    הקר הוא אחד מהמקרים האלו.

  5. חנה ב'

    זה בנין פוסט מודרני מאד ידוע של צבי הקר. יש בנין אחר קרוב מאד אליו מהתקופה המודרניסטית שלו שנקרא בית דובינר, כדאי לראות

  7. ארנון יוגב

    ובאמת איך מסתדרים עם ארון ישר או שידה או שולחן ליד קיר מעוגל? ומה עושים בשפיצים האלה? הרעיון השימושי היחידי שעולה על דעתי הוא לדחוף לשם מטאטא. מעניין אותי מי הדיירים שירצו לגור שם. הפלוס היחידי הוא הר הבנים שנותר כשמורת טבע לא מקולקלת, אך מעט מוזנחת. אני משער שכשהדיירים מרגישים ממש בדאון בתוך הדירה, הם יוצאים לרחוב חוצים את הכביש ומתבוננים בעצב ביצור הזה שנקרא "בנין" שמתקשט בעמוד חשמל. האם האדריכל לקח בחשבון את מיקומו של עמוד דיקורטיבי זה?.

  8. נורית יובל

    משוטטת יקרה! הרי זה תענוג לא נורמאלי לפגוש בית כזה אי שם בממלכת החלומות ולראות שיש עוד מתכננים ותושבים שהמערכת לא הצליח לְרַבֵּעַ לקוביות מרובעות, וטוב להם בעגלוּליוּת! חצי עיגול הוא הבעה של חיוך, ואיזו שמחה מבטא עיגול שלם! אגב, בדיוק בשביל זה המציאו את המַנְדָלוֹת. גם השפיצים טובים בעיני כי גם אנשי קצָווֹת צריכים לשים את קצותיהם באיזשהו מקום. בבית כזה אדם יכול לשחק מחבואים עם הצל שלו וגם להשתולל עם להקת חתולים שיכולים לנתר ממרפסת לכרכוב ומכרכוב למרקיזה, וממרקיזה למעקה ואחר כך לסחוב שניצל דרך החלון של השכנים. ואם מישהו בכל זאת מקבל סחרחורת, הוא יוצא למרפסת ומשקיף אל הנוף, שאין כמוהו צרי לנפש. אם תשימו לב (לגבעה המצולמת ולכל הציורים בספרי האמנות!), גם הפסטוראליה מעוצבת בקווים עגולים, לעומת הקִוְוקוּו המתפרץ ובלתי סדיר של תאור עיר עצבנית. עוד יפה בעיני התערובת של האבנים, כי אבן מדיפה ריח מיוחד כשיורד הגשם הראשון, ואם יש כל מיני אבנים מקבלים סלט ניחוחות של טבע.
    הבנתי שאחד הקוראים יתקשה לרהט דירה עגולה. תתפלאו אבל יש פתרונות. אני גדלתי בבית ערבי עם חדר עגול והסתדרנו יפה. גם חזיתות הבתים בלונדון מעוגלות ולא שמעתי טענות. את המטאטא הייתי תולה על אחד הזיזים כדי שמכשפה מזדמנת תוכל להשתובב ולהתנדנד עליו קצת בטוסה אל מחוזות הזויים.
    אבל נכון שיש דברים בלתי שגרתיים ומותר לחלום ולהגשים חלומות, ואחר כך להחליט לחלום משהו אחר לגמרי. בספרי "נוצַת בֵּית החלומות" (בהוצאת כתר 1986) חלם מישהו בשם 'פְרַאץ' ארמון ענקי, וכשהדבר קם והיה הוא פשוט הלך בתוכו לאיבוד ונשאר אומלל מאוד עד סוף הספר. יכולתי לשַׂמֵח את ליבו אילו הייתי כותבת ספר המשך, אבל כשסיימתי את כתיבת הספר הזה כבר חלמתי משהו אחר, וגם הוא ראה אור.
    בקיצור,לכי בכוחך זה ותגלי לנו את קסמי ההפתעות!
    נורית יובל

  9. L

    אני ההייתי שם ב3 בלילה מסכרנות טיפסתי למעלה והבניין הזה אחד המפחידים שקיימים, יותר פחדתי מהדיירים שחיים בבניין מאשר מהבניין עצמו

  10. שירה

    שלום אלישבע. אני לא יודעת אם הבלוג מציג לך תגובות על פוסטים ישנים, אז אני מגיבה פה על מה שכתבת על הבית ברחוב צל הגבעה 13 ברמת גן. הפוסט עלה בחיפוש בגוגל, שערכתי בעקבות "גילוי" הבניין אתמול. בעצם, כל מה שכתבת שם זה תיאור מדויק של מה שעברנו בן זוגי ואני שם אתמול. הלכנו לאכול חומוס ברחוב ירושלים, החלטנו שלא חוזרים הביתה בדרך שממנה בנו (שנינו חדשים יחסית ברמת גן), גילינו את העלייה ליד לבנים, המשכנו לרחוב צל הגבעה…. גם גילינו את "בית צבי" – שהחצר שלו גם שווה תמונה או שתיים. כל הכבוד לך על האומץ לטפס במדרגות הבניין בצל הגבעה. אני גרועה במדרגות, וגם בחשש מתמיד מפני שכנים, אז לא ניסיתי. היום אולי נחזור לשם כדי לצלם. בינתיים סיפרתי בפייסבוק שלי על התגלית, וצירפתי לינק לפוסט שכתבת, שממצה את החוויה באופן קרוב כל כך לחוויה האישית שלי

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)