בשנים האחרונות אני כבר לא משוטטת בתל אביב

חפירות ובניה מסיבית, מנופים וגדרות, אופניים וקורקינטים חשמליים, הפכו את ההליכה ברגל לסיוט

לכבוד חג המשוטטים המתקרב, שחל ב-19 ביוני, שוב הרגשתי את חדוות השיטוט.

גיליתי אוצר קטן

עברתי ברחוב קהילת ורשה והצצתי לבית קטן בן קומה אחת שהשער שלו היה פתוח

כאילו הזמין אותי פנימה

הסטתי את הבד ההירוק שהקיף אותו והבטתי לתוך חלל עזוב ומתפורר

הרגשתי שאני חודרת למרחב זר

חלליו היו פרוצים, הטיח מתפורר, ועל הקירות ראיתי טפטים יפים (שחזרו לאופנה)

מהתקרה השתלשלה נברשת מברזל

מישהו תכנן כנראה לשפץ את הבית הקטן, עקר את חלונותיו, תריסיו ודלתותיו,

והניח אותם לצד הקיר.

בחדר השני יש ברזל, תומכות וקורות עץ

בין המרצפות צומחים לגובה עשבי "קייצת" ומעניקים לבית מראה סוריאליסטי

הדלת למרפסת הגינה הייתה פתוחה

ושם עמדו שולחן וכיסא-גן בטעם של פעם

ביציאה ראיתי פעמון מאולתר ותיבת דואר חלודה

שכנים ספרו לי שכל הצד המזרחי של הרחוב מיועד להריסה ובניה מחדש.

בעולמנו העירוני הדחוס לבית ישן וקטן כזה אין זכות קיום – לצדו כבר מתנשאים בניינים גבוהים וחדישים

הם משנים את החזות והמרקם השכונתי

מנופים מתרוממים בכל פינה

ויזמים עוברים מבית לבית ומחתימים את בעליהם שהם מסכימים לקבל כמה דירות תמורת הבית שלהם.

זו המציאות של שכונת הדר יוסף שמשנה את פניה ללא הכר