לפעמים אני חושבת על המזל שנפל בחלקי לחיות עוד חיים, חודשיים בשנה או יותר,

במקום בו אפשר להקשיב לשקט,

לשחות עם דגיגים במים צלולים,

ולטייל בשבילים עתיקים שעכבישים טווים לרוחבם קורים, הלוך ושוב, ואין איש שקורע אותם, חוץ ממני.

לפעמים אני חושבת איך התאהבתי דווקא באי הנידח הזה, בו כולם מכירים את כולם, רואים את כולם, מרכלים זה על זה, עוזרים זה לזה, שונאים זה את זה בהתלהבות, רבים ומתקטטננים.

לפעמים, הרבה פעמים, אין לי חשק להיכנס לקפה ולראות שוב ושוב את אותם הפרצופים.

לפעמים אין לי חשק לחייך לכל המוכרים ולכל הקונים בשוק של ימי ראשון בכיכר.

אבל אני אוהבת לשמוע את הברכות שמברכים אותי כשאני מגיעה, קלוס אירסאטה, ברוכה הבאה, ואת השאלות הרגילות: מתי הגעת? לכמה זמן באת הפעם? לחודש? או, חודש זה המון זמן.

לפעמים אני לא מבינה מה אני עושה פה.

לפעמים אני לא רוצה לחזור הביתה.

לפעמים אני לא רוצה לבקר חברים שהכרתי ואז כשאומרים לי לאן נעלמת, אני ממציאה תירוצים למה לא באתי לבקר כהרגלי.

לפעמים אני לא מבינה גם כשמנסים להסביר לי.

לפעמים אני מתחילה להבין.

אני עדיין לא יודעת לספור ביוונית, אבל אני יודעת לספור את מספר הפעמים שביקרתי בשדה התעופה הקטן המוקף בשדות ובהרים – 56 פעמים.

30 טיסות הלוך ושוב שלי, ועוד שש עשרה פעמים לקבל את פני חברי ובני משפחתי שהגיעו לבקר.

אני יודעת להזמין אספרסו, לשאול מה שלומך ולאחל כמה איחולים

ואני גם מבינה בערך 200 מילים ביוונית.

5 תגובות ל “חלפו חמש שנים מאז הגעתי לאי בפעם הראשונה”

  1. ביולוג ירושלמי

    מקסים. מקנא בך.
    עושה חשק עז לבקר שם גם.
    ולהיתקע שם לחודש.
    לנפוש, להשתעמם, לשוטט, לטייל.
    להימחק מהתודעה הישראלית לרגע קט ולא לאפשר לה לכפות את עצמה פנימה באלימות הכל כך אופיינית לה. בחפיפניקיות הסחבקית שכל כך היא מתהדרת בה. בנוצות האכפתיות והדאגה שממשטרים את רוח החופש שלך.

    מתחבר לכל החסרונות האנושיים שאת מתארת שחשבתי שרק אני מספיק לא מתחשב להתעקש ולהקפיד עליהם:
    "לפעמים אני לא רוצה לבקר חברים שהכרתי ואז כשאומרים לי לאן נעלמת, אני ממציאה תירוצים למה לא באתי לבקר כהרגלי."

    מוזר לי שאין תיארוך של הפוסט, כלומר תאריך שמופיע בראשיתו או באחריתו, בכדי שיהיה אפשר לעקוב כרונולוגית אחרי המסע המופלא שלך 🙂
    נשמע שכיף לך. שזה מזכך אותך. אל תפסיקי.

  2. אלישבע זלצר

    תודה לתגובה המדויקת והמרגשת.יפה מצידך.
    ובאמת, אני עוברת תהליך ביחסים עם עצמי פנימה והחוצה כי באי הזה הכול מוקצן. וקטן. אתה לא יכול לזוז בלי שמישהו יראה אותך.
    אפילו כשאני מתיישבת לעשות פיפי בפינה הכי נידחת בטבע, מישהו כבר יופיע.
    אני מנסה להתקרב לעצמי ולהיות יותר מדויקת לצרכי ולרצונותי.
    להשתעמם, הממממ..לא ממש ניסיתי. אף שבתחילה הייתי יושבת שעות ומאזינה לשקט המוחלט ולקולות ציקדות פעיית גדיים, או לשיחות בין ינשופים, תלוי בעונה.
    האם זה נקרא להשתעמם?
    אז לא.
    וההערה שלך לגבי תארוך הפוסטים באמת נכונה. אצלי במערכת הניהול באתר, הפוסטים מופיעים לפי סדר רץ, ואחשוב איך להוסיף תאריך למי שרוצה לעקוב כרונולוגית, אף שלדעתי זה פחות משנה כי הלך הרוח עובר בכל הפוסטים.

  3. טל

    מאוד מרשימה שיטת הצילום שלך
    נהניתי לראות את התמונות כי בחלק גדול מהם הייתי נוכחת ושותפה להתרגשות
    בביקורנו המשותף האחרון באי המטמון.
    תמשיכי להיות יצירתית ומיוחדת.

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)