זה התחיל בדצמבר 2017 כשסימנו את הרחוב הצר שלנו באדום לבן, שלשלו לתיבות הדואר דף הסבר על החלפת תשתית צנרת ביוב והוסיפו שילוט "הכניסה לרחוב אסורה"

בעלי המכוניות עדין סרבו להתפנות, ומידי יום שמו הפקחים מתחת למגבי השמשות הודעות על איסור חניה זמני.

נכנסתי לעמדת היכון וכדי לברוח מהרעש, הכנתי לי רשימת סידורים: לרכוש כיסאות חדשים בשוק הפשפשים, לבקר חברים שלא ראיתי מזמן, לבדוק מסעדות חדשות לארוחת צהרים, וחשבתי גם על אפשרויות לעבוד בבית אריאלה שהתחדש, לצאת להליכות לעתים קרובות יותר, לבלות שני לילות בשבוע בירושלים, או לנסוע לנפולי.

העבודות החלו ביום ראשון הראשון של השנה החדשה 2018

בתחילת הבוקר נחסם קטע מהרחוב.

הרחוב שלנו מצטייר כאזור אסון – משאית -ענק שפכה ערימת חול בדיוק מול השער שלנו. משאית אחרת הניחה מכולה ריקה.

סכין חותכת נעצה את שיניה בכביש, ובמשך כשעתיים חתכה ממנו מרובע אספלט.

פועל בסרבל לבן ירד לתוך החור שנפער,

מכוון בתנועות ידיים ובצעקות את נהג הטרקטור שהוריד גליל בטון אל תוך החלל השחור, ונע לאחור תוך השמעת צפצופים מונוטוניים.

הרעש בלבל אותי ואיבדתי ריכוז. הגפתי את התריסים ויצאתי לפגישה.

 ביום הראשון חשבתי על הפועלים. איך הם מתפקדים בווליום כזה והאם הם עדיין שומעים את הרעש?

כשחזרתי הביתה, החור המרובע כבר נסתם.

מהדק אדמה ממונע, נקש במרווחי זמן קצובים, והדק את שכבת הכביש העליונה כדי לישר קו.

בארבע נהיה שקט.

ביום השני הייתי ערה יותר לתמהיל הרעשים.

חפרו במרחק ארבעה בנינים ממני. יצאתי מהבית כשהחור המרובע כבר נפער. פועל  ירד לתוך החור. מיד עלתה בי אסוציאציה של קבורת מת.

בניסיון להימלט מהרעש יצאתי לרחובות

בדרך כלל רעשים מפריעים לי רק כשאני נמצאת בבית. בחוץ אני שקועה בגירויים אחרים שמעניק הרחוב.

הפעם למרבה האירוניה, בכל צומת בה חלפתי – התבצעו עבודות

ביום השלישי השכמתי לשיעור צ'י קונג בפארק – גם שם מכל העברים שמעתי רק רעשי בניה

בניסיון מילוט-עצמי החלטתי לעלות לירושלים.

גם במסוף האוטובוסים בארלוזורוב התבצעו עבודות מסיביות. מצאתי את עצמי צועדת בין גדרות להולכי רגל, עוקפת את המתחם הסגור ומתאימה את קול צעדי לצפצוף המונוטוני של הדחפורים עד שהגעתי לתחנה של קו 480.

ביום רביעי יצאתי לבדוק את צפי הרעש. הפועלים אמרו לא יהיה נורא.

כבר לא היה לי כוח לצאת ולהסתובב, אז החלטתי להפוך את הרעשים לרשימה

מידי שעה ירדתי להבין איזו מכונה מייצרת את הרעש המסוים.

אחד הפועלים שאל אותי "מה את מצלמת" כשהסברתי לו הוא ענה "תכתבי שאנחנו עושים לכם דברים טובים, מחליפים את כל הצנרת".

טרקטור שמנועו נוהם, העלה בכף אדמה ספוגה מים ודפק שוב ושוב על דופן מכולת ברזל כדי לרוקן אותה.

מקדחה חתכה צינור מפלסטיק

ברגעי הפוגה, הנהג – שלא חובש אוזניות למרות שהוא יושב חשוף בתא הנהג – מדבר בפלפון

הפועלים צועקים, מתייעצים ביניהם ומתאמים את המהלך הבא.

הרחוב נראה לי כאזור אסון: מלא בכלים כבדים, במשאיות ענק שעליהן מנופים. בורות שנפערים בכביש, ולתוכם יורדים פועלים בסרבלים לבנים ובפיות מכוסים. ניפוצים ובומים. צבעי צעקה זרחניים ומאיימים, של אפודות הפועלים, הגדרות והתמרורים וריח של אספלט טרי מהול בצעקות רמות בשפה הערבית.

ואני בתוך הבית מקלידה מאחורי תריסים מוגפים וחלונות סגורים כשבאוזני תחובים פקקי סיליקון, שרק מנמיכים מעט מהווליום.

ביום ראשון של השבוע השני בדיוק בשעה 0830 הודיעו אורות מהבהבים על הגעת המחפרון  ואחריו משאית ענק עמוסה בצינורות

לשמחתי כל הכלים חנו בקצהו הצפוני של הרחוב.

 

היגיעה גם משאית קטנה ובה חבלים, כיסאות פלסטיק לפועלים, ומיני מכשירי חיתוך חשמליים.

צפצופי המחפרון, צלילי החיתוך של הסכין החשמלי ליוו אותי במשך הבוקר, לצד צלילי צפירות נהגים תמהים למה סגרו את הרחוב.

העבודה מתנהלת בתזמון ובסדר מופתי.

בעשר הפועלים שותים קפה עם ופלים ומזמינים אותי. כשאני מצלמת את התרמוס הם צוחקים.

מנהל העבודה מסביר לי שהם עובדים בשיטה חדשנית – משחילים מתחת לכביש קו חדש בלחץ הדראולי המנפץ את הצנרת הקיימת

בשלישי בבוקר הזירה שוב מתמקמת שוב מתחת לחלונות שלי.

קידוחים, דפיקות ומכות הם כבר כלום לעומת הרעשים של הימים הקודמים. אני יורדת ושואלת אם היום יהיה רעש, ממש לא, עונה לי הפועל ואומר שהיום עושים ניפוצים.

אני כבר שולטת בחומר אבל גם יודעת שרעש הוא עניין יחסי.

ברביעי בבוקר הכלים הכבדים לא מגיעים. אני עוקבת אחרי הפועלים שסוגרים חורים במדרכה.

חליתי בשפעת והסתגרתי בחדר השינה מתחת לשמיכה. רעשי מקדחות וטרטור קצוב של גנרטור חדרו לחדר.

החלמתי רק כשהרחוב חזר לעצמו.