השעה 0409 כשאני יוצאת לרחוב,

ואף שחשוך עדיין, אני מכסה את פני, מניחה את שתי כפות

ידי על עיני.

מרוב רעב אני מזילה ריר. שאריות הלחם בריבת-תות מאמש,

נוטפים משפתי והופכים לפס נוזל וורוד.

המזגן בבניין ממול מטרטר בזעם ונוטף אף הוא.

ידי נשלחת אל גבר, אך הוא מתרחק ממני בצעדי ריצה

ונעלם

לתוך שטף של מי-מקלחת.

***

הבוקר חפפתי ראש, פיזרתי את שערי השחור, נעלתי נעלי

עקב, לבשתי מיני והתיישבתי בתנוחת כריעה בפינת הבוטקה של שומר החניון.

השענתי את כפות ידי על הקיר מאחורי והמתנתי.

הייתי סקרנית לראות אם הוא בכלל יבחין בי כשיאחוז

בקומקום ויכניס את התקע לשקע שנמצא בדיוק מעל הראש שלי, ויכין לעצמו את הנס הראשון.

***

אחרי הליכה ארוכה, התעייפתי. נשכבתי על הפנים ממש צמוד לקיר של בנין.

 עיני היו עצומות, שפתי היו סגורות ואפי נלחץ לאספלט של המדרכה.

 נשמתי לאט דרך פתח קטן בנחיר שמאל. שערי הפזור כיסה

 את הגולגולת כמו שמיכה.

מתחתי את זרועותי והנחתי אותן פשוטות, למשענת. בתנועה חדה הרמתי רגליים ואגן כלפי מעלה והצמדתי אותם לקיר.

***

אחר כך המשכתי לצעוד.

התחפשתי להומלס – הפנים שלי היו סוכריה אדומה ואוזני

הבולטות – גלגולי שאריות הנייר שעטפו אותה.

***

פעם בפינה עזובה ומטונפת, איפה שנרקומנים באים להזריק, עקרתי לב של ילד ולב של ילדה והושבתי אותם זה מול זו שישפכו את הלבבות.

הוא אחז בלב שלו כך שהסתיר את פניו, הפנה את העורק הראשי המנותק אל הילדה, ודבר לתוכו כמו לתוך מיקרופון. ברגע הזה היו פיו ולבו באותו מפלס.

 היא הישירה אליו מבט וניסתה להקשיב. הלב שלה שנתלה על גבה כמו תרמיל, רטט באי–נחת מנסה לאסוף את המילים אל תוכו.

***

 פעם כשחלפתי על פני המסגרייה של רם, השתמשתי בכלי העבודה שלו, סכין, צבת ופטיש.

חתכתי, משכתי, דפקתי וצרחתי, עד שהצלחתי לשלוף

עמוד שדרה של אישיות מפורסמת

 ותקעתי אותו בבלוק בטון שעדיין לא התקשה.

 ***

 רוב הזמן אני מפרקת את חלקי ומרכיבה אותם מחדש – שולפת ראש מתוך צוואר ומרכיבה אותו על גוף אחר, מחברת מותני גבר ואשה.

לפעמים חצי הגוף השברירי שלי מתחבר לחצי גוף ולראש של גבר בעל כפות ידיים גדולות וזרועות שריריות ואז אני כבר לא יודעת מי אני.

***

היום התפרקתי.

החבל האדום שחיבר את חלקי נמתח וקרע אותי מעצמי.

 ***

כבר שעות שאני צועדת וברגע אחד כשמכונית צפרה מאחורי, החלטתי לזעוק לעזרה.

 ניסיתי להישען, אבל גדר הפח-גלי הייתה דקה מידי וקרה כקרח, אז פיסקתי רגליים כדי לשמור על יציבות.

הנחתי יד על הבטן. הרמתי סנטר והתבוננתי למעלה בעיני התכלת הריקות שלי.

בניסיון להיאחז במשהו אני שולחת שתי ידיים קדימה, מותחת את שפתי-להתפקע, מורחת חיוך הכי רחב על פני ושוקעת לתוך העצב.

 

הטקסט נכתב לסיור אוזניות במסגרת פסטיבל כאן שיתקיים ברחובות פלורנטין 19-21/12/19

הרשימה מוקדשת למור לידור