בשבוע שחלף התרגשתי ארבע פעמים, ובגדול.

בשבת שעברה היה חורף. לבשתי כובע, צעיף ורכסתי את כפתורי המעיל. בסופה של שבת גשומה ואפרורית, צפיתי בסינמטק בסרט האוטוביוגרפי "לראות את הנשימה" כפי שסיפרה אותו אנה הלפרין, רקדנית יהודיה אמריקאית בת 86 שפרצה דרכים חדשות בתחומה ונשארה צעירה לנצח.

ביום חמישי הקשבתי שעות רבות למה שעבר על מ', ידיד ותיק שיש לו מקום חם בלבי ואותו לא פגשתי בשנים האחרונות. הוא ספר מה שעבר עליו ואני רוב הזמן האזנתי, ודמעות בעיני, מנסה לחבר את קצוות החוטים, נדהמת מהתמיכה שקבל מחבריו הרבים בעת הצרות אליהן נקלע.

שקיעה חורפית

ביום שישי הייתי אורחת של חבר שהתחתן "חתונה מאוחרת" וחגג את נישואיו ואת לידת בתו בגיל בו אני כבר הייתי סבתא של נעמי. כמו בסרט הזוי התינוקת הייתה דודה של הנכדים של אחותו הבכורה של האב הטרי, ובת אשתו, אחותה למחצה של התינוקת יכולה הייתה להיות אמא שלה. בקהל היו גרוזינים ורוסים, מתנחלים ושריונאים ותיקים, אנשי רדיו ומוסיקאים, וכששלמה גרוניך שר לנו, יכולה הייתי להרגיש כמה אהבה עוטפת את האיש שציפה שנים כה רבות לערוך אירוע שכזה לחבריו הרבים.

ואמש, בשבת קיצית חמה בה ישבתי בשמש בבגד ים ליד הבריכה, נזכרתי שבדיוק לפני שבוע היה אירוע חורפי. שוב סגרתי שבוע בסרט נוסף ושמו החיים בזבל, סרט עם מסר אקולוגי חברתי חזק על אפשרות בלתי אפשרית לשינוי דרך פעולה אמנותית ואנושית – שוב רגש אותי מאוד. ואז, בקיר של אחד מחברי בפייסבוק נתקלתי בלינק הזה: מעגל הערבות http://www.facebook.com/group.php?gid=178879798934

אהבה חברות וחברים, תמיכה ונתינה, זה הטרנד הכי הכרחי. שבוע טוב ומלא התרגשויות טובות.