מתמיד הייתה לי מכונית, כך שהרעיון לוותר עליה בכלל לא עלה.

הוא לא עלה בראשי גם כשהייתי חוזרת הביתה לפנות ערב, מפעילה את עיני הבלש לסרוק את המשך הרחוב, רואה איך חניה מתפנה ונתפסת באותו רגע,

ואני ממשיכה בסיבוב הרגיל בנסיעה איטית במיוחד מלווה בצפצופים ובקללות; עושה את השמאלה, שמאלה, שמאלה, שוב חולפת על פני הבית, ממשיכה בחיפוש.

הרעיון לוותר על המכונית לא עלה בראשי גם כשלקיתי במה שמכונה "חרדת חניה",

המוכרת לאזרחי תל-אביב נטולי החניה הצמודה, ושהסימפטומים שלה כוללים, למשל, צורך כפייתי להקדים את שעת החזרה מארוחת שישי, כי אחרת לא תהיה חניה כשאחזור, ולקצר את טיולי השבת, מאותה הסיבה.

קיבלתי בהשלמה את המכות, הדפיקות והשריטות ואפילו ניסיתי להתעלם מהן.

מה לעשות שמצוקת החניה מכתיבה את החוקים? למי איכפת להיכנס חזק במכונית שחונה מלפניו ומאחוריו כשרק רוצים לעלות כבר הביתה אחרי יום עבודה מתיש? אתמול, כשישבתי על המרפסת, שמעתי: "עוד, עוד עוד, עד הסוף." ואז בום. ושוב: "עוד, עוד עוד, עוד," ועוד בום. הפעם זאת לא הייתי אני שנכנסו בה.

לא הבנתי שהגיע הזמן להיפרד גם כשנכנסתי למכונית וניקיתי שכבה עבה של אבק מהשמשה וקורי עכביש מהמגבים, שהצטברו שם מחוסר שימוש, או כשניסיתי לאמץ את מוחי ולזכור אפוא חניתי (שבוע קודם, ומאז לא הזזתי אותה).

החלטתי

לפני כארבע שנים גיליתי אי יווני ומאז אני שוהה בו כשלושה חודשים בשנה.

כשהגעתי לטיפול השנתי וגיליתי שהשנה נהגתי רק 3000 ק"מ, אמר לי אילן מהמוסך, "בשביל 3000 ק"מ חבל להחזיק רכב, תמכרי". חשבתי לעצמי שהוא צודק.

פתאום התחלתי להקשיב למחשבות שהיו שם כבר הרבה זמן:

הראשונה – שאני לא אוהבת לנהוג. מה שאני כן אוהבת, מאוד, זה ללכת ברגל. למעשה, ההליכה ברגל היא ממש חלק ממני, אני הרי משוטטת מקצועית.

השנייה, שנסיבות משפחתיות מכתיבות לי שתי נסיעות שבועיות: אחת לחיפה ואחת לירושלים. את הנסיעות האלה אני עושה באוטובוס וברכבת – זה מהיר, יותר נוח ופחות מעייף. כך איני מבזבזת אנרגיה על ריכוז גבוה בנהיגה, ויכולה לנצל את הזמן או לנוח.

השלישית, אם פעם הייתי מטיילת המון בארץ ונוסעת בעיקר לגליל –  עכשיו בשבתות אני נחה ומבלה בעיר, ולא רוצה לזוז.

 

אולי אני באמת יכולה לוותר על המכונית?

מהרגע שהרשיתי לעצמי לדמיין חיים בלי מכונית, פתאום ראיתי גם את כל המועקות שהחזקת רכב (בעיר, לפחות) מביאה איתה –

קלטתי את המתח הכרוך בצורך למצוא חניה; נמאס לי כבר לשאול, "סליחה, אתה יוצא מחניה?"

מעצבן אותי לשמוע בכביש ואריאציות של מטומטמת אחת, אפילו זונה, וגם נמאס לי לחנות בחניונים יקרים בטירוף. או, אם מצאתי חניה, להיכנס לבית של החברים ובמקום "שלום, מה קורה", להכריז: "מצאתי חניה!"

כבר הרבה זמן שצפיפות כלי הרכב בתל-אביב גדלה, ויחד עם החפירות לרכבת הקלה,

הבנייה המסיבית בתוך העיר – גובר העומס.

אפילו נהגי המוניות חושבים שצריך עצבי ברזל לנהוג פה. הנהיגה נהייתה יותר פרועה. אנשים חונים בלי חשבון בחניות כפולות וחוסמים מסלולים ומדרכות.

נהג נדרש לריכוז סופר-גבוה כדי לתמרן בין נתיבים. החלטתי שאני מוותרת על התענוג הזה.

נמאס לי להיות חלק מהעולם האגרסיבי הזה של צרחות וקללות: "תגיד, אתה מפגר? מטומטם אחד, אתה לא רואה שאני מחכה פה כבר חצי שעה בחניה כפולה?" וכל זה רק בגלל שמישהו שהגיע כרגע, מנכס חתיכת כחול-לבן שאני חמדתי לפניו.

אני כבר לא מסוגלת לסבול בוקר כמו זה, לדוגמה: אני נוהגת לבריכה, מתכננת לחנות בחניון כיכר אתרים. כשאני מגיעה אני מוצאת שלט "החניון מלא". הלכה שחיית הבוקר.

אני משנה תוכניות ומחליטה לנסוע לקניות בשוק הכרמל. באופן לא צפוי החניון הענק הזה מפוצץ. אני מסתובבת כעשר דקות בתוך החניון(!)ושוב מתעצבנת. במקום שהמכונית תאפשר לי נוחיות, היא גורמת לי להיות עצבנית, והלכה ההנאה מהקניות.

ביציאה מהחניון, הקורא האוטומטי מסרב לפתוח לי את שער היציאה (למרות ששילמתי במכונה האוטומטית) ואני קוראת לעזרה, ברמקול. הצלחתי לצאת. אבל אז חוסמת אותי משאית שפורקת סחורה, ואני בעמדת המתנה. בעודי ממתינה מגיע מhסרון אוטומטי מחברת "סלופארק" להוריד את האפליקציה כי היא הכי משתלמת.

אני יוצאת מהמשחק הזה!

פרסמתי מודעה ביד2. "גולף אדומה כחדשה, 2011, טסט לשנה, 30,000 ק"מ, מטופלת במוסך מורשה." תוך רגע כבר הגיע הקונה הראשון, שרצה לקחת אותה אפילו ללא בדיקה. אמרתי לו לא, וחשבתי, "רק רגע, תן לי זמן להתרגל לרעיון".

זה קרה אחרי חודש. הגיע טל, בחור מקסים, היה תענוג למכור לו את המכונית. אני הייתי בשלה, הוא רצה אותה, הסתדרנו על המחיר ושנינו היינו מרוצים. הלכנו לדואר, ובפעם הראשונה בחיי נותרתי ללא מכונית, ועם  אישור העברת בעלות –  טופס כחול קטן שהצהרת כוונות מאחוריו.

מכרתי את המכונית!

יש כמה סוגי תגובות לאקט מכירתי לא צפוי זה:

אנחנו לא היינו יכולים להסתדר בלי מכונית (אני כן).

אבל לא תישארי בלי מכונית (אני מרשה לעצמי להתחרט בעתיד).

ואיך תיסעי לגליל? (זהו, שאני לא בכיוון).

ואם אזמין אותך לארוחת ערב ביום שישי בכפר סבא, תבואי? (יש car-to-go).

רק חברים מפריס ועוד כמה מביני דבר, ובעיקר כל נהגי המוניות שאני מצהירה בפניהם "מכרתי", אומרים לי עשית בשכל, ולנו תהיה יותר פרנסה (ועדיין, שימוש במוניות יוצא הרבה יותר זול מאחזקת המכונית).

תחושת הקלה

מה אני אגיד, כשלוש שנים ורבע אחרי מכירת המכונית, אני רואה רק את היתרונות בלהיות נטולת רכב צמוד:

מעכשיו לא אצטרך למלא דלק או לרחוץ את המכונית,

לתקן פנצ'רים או לחכות לגרר, להחליף מצבר, ללכת לבדיקת חורף ולטיפול שנתי במוסך, לעדכן גרסה בגיר האוטומטי או בג'י-פי-אס, להחליף שמשה מנופצת, לשלם אגרת רישוי, ביטוח מקיף וחובה ומנוי לאיתורן.

אפליקצית וייז ונהגי המונית ישברו את הראש אילו צירים סגורים או פקוקים וינהגו אותי ליעד.

והכי חשוב: השגתי חופש! אני מבינה שהשמחה שחשתי בימים הראשונים אחרי המכירה היא תחושת הקלה. קלטתי את חוסר הפרופורציה בין איך וכמה שהמכונית שירתה אותי, לבין הדאגה שלי לשלומה. עכשיו אני כמו מלכה –  לא צריכה לשרת אף אחד.

ולסיום, כמה מילים למה אני מעדיפה לנסוע בתחבורה ציבורית:

שימוש באוטובוסים בתוך העיר מאפשר לי לשוטט באופן חופשי. משוטטת כמוני יודעת רק את נקודת ההתחלה, אבל לעולם אינה יודעת איפה יהיה קו הגמר. פעם הייתי צריכה לחזור (לעתים קרובות במונית) למכונית שחונה הרחק מי-זוכר-איפה. בלי רכב, כשאני מתעייפת, אני מרימה את העיניים ורואה איזה קו עובר במקום שבו אני נמצאת, מתכננת את המסלול-חזור בעזרת אפליקציית מוביט, שולפת את הרב-קו ומגיעה הביתה בכיף.

אוטובוס עירוני הוא כמו מיקרוקוסמוס מרתק (לצערי הוא כולל לעיתים גם וירוסים והקפאה עמוקה) –  אנשים עצבניים דוחפים ומדברים בסלולרי כאילו הם לבד, לעיתים אני שומעת קטעי שיחות ובשבילי זו יצירת סאונד מילולית מלווה בעצירות פתאום ובנהמת המנוע. אחרים פותחים בשיחה עם השכן שיהיה למי לקטר רגע לפני שהוא יורד. ושלא לדבר על אופנת הרחוב המתחלפת והנוף האנושי המשתנה לפי מספר הקו, וזה כמו תיאטרון בשבילי, תמיד יש על מה להסתכל.

תחנת סבידור-מרכז במרחק הליכה ממני –  הכי כיף זה לעבור על גשר איילון  ולראות את עומס התנועה או הפקקים על איילון ברוב שעות היום.

ברכבת אני יודעת שאגיע ליעד, לחיפה נניח, תוך כ-55 דקות; אני יכולה לקבוע פגישה ואפילו לדייק.

גם נסיעה ברכבת יכולה להיות חוויה –  לא תאמינו מה שקורה באולם הכניסה. בכל פעם שאני מגיעה אני תמיד מרגישה קצת כמו בשדה התעופה, עם הלוחות המודיעים באותיות זרחניות על זמני יציאת הרכבות.

ריח מתוק של וופל בלגי מגרה משתלט אפילו על ארומת הקפה בדוכן הסמוך. היום צילמתי את בוב (ולדימיר) שפרט על כינור והכה ברגלו על מצלתיים מפלסטיק ירוק. הוא הצטרף לאריק, שהגיע לכאן כמו משנות ה-60 של המאה הקודמת, לבוש כליצן מסוגנן, נעול בנעליים צהובות חדות חרטום ובגרביים אדומים. אריק עמד על במה קטנה קרוב לרציפים ונגן בקופצניות על כלי מקורי שהרכיב: גיטרה חצויה שלחלקה התחתון חוברו קלידים עם צינור שלתוכו הוא שר בהתלהבות רבה. ולא חסר קהל! אנשים יושבים על הכיסאות, מחייכים ונותנים לו מטבע.

עכשיו אני כבר יותר משלוש שנים אחרי, ולא הייתה אפילו פעם אחת שבה הרגשתי בחסרונו של הרכב הפרטי שלי. היות והחיים נתונים לשינויים, אם בעתיד אחשוב שאני זקוקה למכונית, אני אקנה אחת אחרת.