הכרתי אותו שלושה שבועות לפני הנסיעה השלישית שלי להודו. כשהרכיב אותי על האופנוע, סיפרתי לו שאני מתכוננת לנסוע. לבדי.

"את צריכה ביצים מברזל", הוא אמר לי.

"אם אף פעם לא טיילת לבדך, אינך מכיר את התחושה, את הציפייה להרפתקאות המזדמנות בדרך, למפגשים האקראיים, את החשש הקטן המדגדג בבטן מול הלא נודע, את עצמת החוויות של מטיילת בודדת".

הוריד אותי ליד כיכר רבין. פתח לי את אבזם הקסדה.

"להתקשר"? אמרתי כן.

נסעתי אחרי שלושה שבועות של שכרון חושים.

מ א ו ה ב ת.

בפעמים בהן נסעתי לבדי, נהגתי להביט בקנאה בזוגות מתחבקים ומתנשקים, מנותקים מסביבתם, כאילו רק הם קיימים, עטופים בריק מלא רגשות של פרידה. עכשיו, היינו שנינו מושא לקנאה, מאוחדים בחיבוק לוהט בספסל צדדי בשדה התעופה, חיבוק מלא רגשות שגאו והציפו אותנו בשבועות האחרונים. גוף נוגע בגוף, ממאנים להיפרד.

מהמילים שלחשת לי באוזן לפני שעליתי במדרגות הנעות לאולם הנוסעים, זכרתי רק את הצליל. אני חייבת לנסוע, אמרתי לעצמי ולך. חייבת לנקות את הראש. לעשות דליט. ריסטרט. במצב של עייפות מנטלית שכזו – לא יתכן סיכוי לקשר בינינו.

אחרי יממה הגעתי לעיר ואראנסי, ונקלעתי לתחילתו של פסטיבל הדיוואלי. פעילות ערה התרחשה מול הגסט האוז בו שהיתי, ליד הנהר. בכל פעם שיצאתי, נסחפתי אל תוך זרם המוני אדם, לבושים בשלל צבעי הסארי, נושאים מנחות לאל השמש בכלי חרס קטנים. שאפתי ריחות קטורת מעורבים בריח פופקורן ובוטנים נצלים על האש. זיקוקין די-נור שהתפוצצו מסביבי, גרמו לי להתכווץ מפחד. מוסיקה חזקה שבקעה מרמקולים הדירה שינה מעיני.

אתעלם מהעייפות, אמרתי לעצמי. אצפה בכל הטקסים, ארגיש כמו משתתפת בסרט הזוי.

ואז הופעת אתה, ולא עזבת אותי לרגע. ואני בכלל לא הזמנתי אותך להצטרף אלי למסע הזה!

ברגע בו פקחתי את עיני, היית מופיע. הייתי עוצמת אותן שוב, שוקעת למצב של נים לא נים, מתייחדת איתך עוד כמה רגעים. מתקפלת מעט, נצמדת אליך, מתאימה את זווית הרגל שלי, לשלך.

בימים הראשונים הייתי עצובה. כל שרציתי היה להיות אתך. להרגיש אותך. בתוך המהומה הצבעונית שהטריפה את כל חושי, לא הבנתי מה אני עושה פה. פתאום קלטתי שבכל אחד מארבעים וחמישה ימי הטיול שתכננתי, יש 24 שעות בהן אהיה ל ב ד עם עצמי. בלעדיך. אתעורר ל ב ד במיטה. אצפה ל ב ד בזריחה. אשתוק לבד. אחשוב עליך כשפי מלא עסיס פלחי אננס שסיפרת לי שאתה אוהב. אקשיב לצלילי פעמונים ל ב ד. אתרגש ל ב ד. אטייל ל ב ד.  אחלק את החוויות שמצפות לי עם עצמי ב ל ב ד.

ועדיין לא הבנתי כמה ארוך הוא הזמן כשאני בלעדיך.

הייתי חסרת מנוחה. נכנסתי לחדר. התקלחתי. יצאתי לאכול משהו. מבול השאלות לא פסק לרגע. ווט איז יור ניים? קאנטרי? אוקיופיישן? יו אלון היר? פירסט טיים טו אינדיה? עליתי לגג. ניסיתי לקרוא. החשיך. ירדתי לצפות בתפילת הערב. פרחים ונרות שטו על הגנגס, ובשקיעה נדלקו באחת עששיות ליד הנהר. רציתי שגם אתה תראה את הקסם, לבד לא הצלחתי ליהנות ממנו.

זהירות, אמרתי לעצמי כשהלכתי ברחוב ושמעתי את הבלופ בלופ של הSMS. אסור שמחשבה עליך תסיח את תשומת לבי, כי התוצאה עלולה להיות תאונה חזיתית עם פרה.

שוב בוקר. אני פוקחת עיניים ורואה אותך מעלי.

לא תאמין! על תקרת חדרי, מצויירים שני דגים גדולים, כמונו, שני בני מזל דגים שנולדו באותו היום. בכל פעם שאני נכנסת למיטה, אני רואה אותך, שוחה איתי בזרם. חייכתי אל הדגים המצויירים האלה. זה היה הרגע בו הבנתי שבנסיעה הזאת, לא אהיה לבד. אטייל אמנם בנפרד ממך אבל לא אעזוב אותך לרגע….

לקחתי עט וכמה דפי נייר לבן, והתיישבתי לכתוב.

היי מתוק מדבש,

אני יושבת וכותבת אליך, מנסה לתאר בפרטי פרטים את הקורה מסביב. כמו דחף בלתי נשלט הנובע מרצון עז לחלוק אתך חוויות, ולספר לך בזמן אמת מה קורה פה ואיך אני מרגישה, זורמות מילים מתוכי החוצה.

זו תחושה שמעולם לא חוויתי בטיול – ואני לא מנסה להתנגד לה, אני פשוט כותבת.

שעה ארוכה אני כותבת ללא הפסק, ואני אומרת לעצמי, הרי נסעתי לנוח, לא רוצה לכתוב. אין לי כוח להמתין שעות עד שיתקבל אישור שהפקס נשלח. רוצה לקרוא ספר, לשוחח עם מטיילים אחרים. ואתה לא מרפה ממני.

אולי הכתיבה תקל את הגעגוע – לשיחות הארוכות אל תוך הלילה, לחום כפות ידיך, לשטויות שלך ולצחוקים המשוגעים, לחידודי המילים ולהפתעות הקטנות. לנוכחותך.

ובינתיים, רק שתי יממות בלעדיך, לבי מתרחב מרוב געגועים.

מתוקה שלי,

גם יקיצתי הטבעית התרחשה בחמש, כמו השעון הביולוגי שלי התאים את עצמו לנשמתי התאומה מעבר לים. יש משהו קסום בשעות השחר, כאילו איזה ענק עובד מע"צ של אלוהים, מטאטא את החושך במהירות, כי עוד דקה מגיע האור. בתנועה כמעט בלתי רצונית, אני שולח ידי אל הקומקום, אין כמו הקפה של הבוקר. ובעודי מנסה לגרש את קורי השינה, התיישבתי לכתוב לך. אני מאמץ את דמיוני, בניסיון לבנות תסריט שבו אני אורח וירטואלי שלך, רק לבוקר זה, רק להיום. להתעורר לצדך, לחבקך בעדינות, לא חזק מידי שהרי בוקר, והכל עדיין שברירי.

פיפי, קפה, צחצוח שיניים.

את מתלבשת ואני מלווה אותך במבט משתאה.

"מה בתכנית היום"?

יום גדוש ועמוס יקירי, היית עונה לי, שהרי לא לחינם קמנו הבוקר בחמש. אתה רק תכנס לגופי, הכנתי לך מקום נוח בין שתי האונות, שב, תתרווח ותביט דרך עיני. ..

מה קרה בהמשך אדע רק בערב כשאקבל את מכתבך המיוחל. אני יודע שאצא נשכר מהיום המפרך הזה.

לבי עדיין על הספסל ההוא בשדה התעופה,  מכאיב לך בחיבוקים ובנשיקות.

היי אחי,

מותו של אבי הביא אותי לעיר וראנסי. רציתי לראות את שרפת המתים. בסמטאות הצרות, עקבתי אחרי בני משפחה נושאים את גופת המת, מכוסה בד צבעוני ופרחים, בדרכם למניקרניקה. צועדים במהירות בדרכם אל הטקס. טובלים את הגופה בנהר, מחכים לתורם להניחה על ערמת עצים סופגי ריח ולהבעיר בה אש. במשך בוקר שלם צפיתי מקרוב במדורות, מרותקת למראה המזוויע –  ובעוד האש מאכלת את הגופה, התקשיתי אני לעכל מה שרואות עיני – באיזו מהירות משתלטת האש על הגוף! תוך כחצי שעה הגופה משחירה לגמרי. בתחילה כשהבד המכסה אותה נשרף, עוד אפשר להבחין באברים – יד סרבנית נשלחת הצידה בתנועה לא רצונית, רגל שבולטת מחוץ לתחום המדורה. עקבתי אחרי שמונה גופות שנשרפו בו זמנית. ראיתי איך תוך רגעים מצטמקת הגופה ומתקשחת. אל פנים הגוף האש מתקשה להגיע – אז תוקעים שיפוד במבוק בבטן. גם לפצח את עצמות האגן הנשי ובית החזה הגברי, והגולגולת, האש אינה יכולה. כאילו מסרב אדם גם אחרי מותו, להיכחד לגמרי, ומעדיף להשאיר אחריו, ולו עצם.

האם יתנחם המת בעובדה שגלגלתו תיהפך לקערית אוכל?

ליד המדורה עומדים בשקט בני משפחה שהבכי נאסר עליהם. מה הם מרגישים כשהגופה מתכלה, שאלתי את עצמי. ראיתי עצב עמוק על פניו של אב צעיר שנפרד מתינוקו הרך שהושלך לנהר.

האם התחברתי לצערי שלי? נזכרתי בפניו השלוות של אבי המת, ועזבתי את המקום כדי לא לחזור אליו.

הבוקר כששטתי בסירה, חשבתי, איזו צורה מקבלים געגועי. השתכנת בעומק לבי והשתחלת אל תוך מחשבותי. אתה המלווה הצמוד שלי ואני הולכת אתך לכל מקום. במשך היום – כל מיני אסוציאציות מעלות אותך במחשבתי – עפיפון אדום תקוע על עץ גבוה, תחתוני חוטיני של גברים, רעד סירת המנוע. ואני חושבת לעצמי, מה עדיף – לטייל לבד ולהתגעגע אליך, או לטייל מבלי שיהיה לי אל מי להתגעגע?

מתקשה להירדם בלילה מעצמת החוויות.

נ.ב עדיין לא מצאתי לך שם חיבה שיצא מפי בטבעיות.

אחות לבי,

היום יום רביעי, כלומר בדיוק שבוע מאז נסיעתך. שבוע! היאמן? נראה לי שעבר כבר לפחות חודש. איך אתמודד עם עוד אי אילו שבועות? אפשר להשתגע. אני מהרהר בך כל הזמן. איני חושב שיש שעה שאינך נמצאת פה לצדי. אני חוזר וקורא שוב ושוב את מכתבייך, עצמת החוויות שאת חווה באה לידי ביטוי בכתב ידך. לא צריך להיות גרפולוג כדי לראות את סערת הרגשות, כתב גדול מאוד, לחוץ, קולח ללא היסוס.

אני שמח שאת עומדת לעזוב את העיר הקשה הזאת, המלאה בחלכאים ונדכאים ומאחל לך למצוא את האושר באשר תלכי.

חולה אהבה מכיכר המדינה.

יקיר לבי,

כשאני כותבת אני מרשה לעצמי להשתמש במילים גבוהות, כמו צמד המילים שמבטא את רגשותיי אליך. יקיר לבי – אני כותבת וחשה צמרמורת בכל גופי.

בעודי מעניקה לך תואר נכבד זה – יקיר של לב, אני חושבת על משמעותו – אתה האחד והמיוחד שבחרתי למלא את לבי ברגשי אהבה עמוקים.

המעבר לבומביי היה קשה. שוב לא עצמתי עין. השעה 07:45 ואני יושבת על המרפסת. מלצר מצוחצח ושערו משוח בשמן מגיש לי ארוחת בוקר, הכוללת חביתה מטוגנת בחמאה. ואני מתבוננת במשפחה חסרת בית המתעוררת ליום חדש על המדרכה למטה – הילד מגלגל את המחצלת שסימנה את תחום השינה. הם מנערים את בגדיהם וכל אחד מהם פונה אל יומו שלו.

בעוד כמה דקות אכנס למונית בדרכי לטריוונדרום בדרום הודו. איך ארגיש שם? האם אוכל סופסוף להירגע?

מניסיוני למדתי, שאם אני מוצאת מקום שמדבר ללבי, איני צריכה להמשיך ולחפש. אני יודעת שזה המקום להישאר בו. לפעמים ההתחלה קשה. משהו מפריע וצריך להסתגל יום או יומיים, להבין מה מצא חן בעיני, להקשיב לתחושות הבטן.

כמו שקרה לי במפגש אתך – למרות שהחלפנו רק אי אילו משפטים סקרנת אותי, רציתי לרדת לעומק. מעולם לא התחברתי עם דג אוקיינוס כמוך. אח"כ נסחפנו בזרם. ואמרתי לעצמי, שׂחי אתו, רק עם הלב אפשר לראות נכון, מה שחשוב – נסתר מן העין.

שולחת לך נשיקות רוח, תפוס כמה שתרצה.

לבעל החלומות,

הגעתי לקובלם ביץ', בדרום מדינת קֵרלָה. פה שולטים צבעי ירוק – טרופי וכחול – ים. ירדתי לחוף לחפש לי חדר. בתום סיבוב מהיר, מתעלמת מציידי התיירים, בחרתי בחדר פשוט בדיוק באמצע המפרץ התחום בצוקים חדים. ממרפסת חדרי הפונה אל מרחבי הים אני רואה מגדלור. אתה קולט, מגדלור אמיתי צבוע בפסי אדום לבן כמו בסיפורים!

צולם ברחוב קינג ג'ורג, 15-12-12

סדר היום שלי קבוע. מידי בוקר הציפורים משכימות אותי. אני יוצאת למרפסת, בוהה בגלי הים הערבי המתנפצים בכוח אל החוף. כשהשמש עולה, אני מטיילת יחפה לאורך קו המים, מחייכת לדייגים, שותה מיץ מנגו ועולה לקליניקה של ראג'ו, מעסה איורוודי בעל ידי זהב. במשך שעתיים גופי שותה בצמא כמות הגונה של שמן שומשום חם. אח"כ כשרק לונגי עוטף אותי, אני יורדת לקפה דה לה מר, מתיישבת בשולחן הצמוד לטיילת ומזמינה ארוחת מלכים. במשך כשעתיים אני מחסלת פירות וחביתה, יוגורט וטוסטים עם חמאה, קרלה קופי ופרנצ' טוסט עם דבש עד שבטני נרגעת. ותוך כדי אני צופה ברוכלים שהפכו את הטיילת לבימת תיאטרון ולא מרפים ממני, גם כשברור שאיני קונה. דיאלוג יומי ללא מילים מתנהל ביני לבין מוכר המשקפיים. זה שמצמיד לכיסיו ולחגורת מכנסיו עשרות זוגות, חנות ניידת. כשהוא תופס את מבטי, הוא מרכיב זוג אחר זוג, ובוחן את תגובתי. אני מחייכת ושוקעת בספר. הכי מצחיקים הם המוכרים שמחזיקים על ראשם ערמת בדים מקופלים, ותנועות סימון "לא" דווקא מאתגרות אותם. הם מתרחקים מעט, פותחים בד ועוד אחד ועוד אחד ומנפנפים בהם כדי להציג בפני את הדוגמאות. צלצולו העדין של הפעמון, מקדים את בואו של מוכר הצמר גפן הוורוד, נושא מקל עגול המונח על כתפו ואליו מחוברות זו לזו בדוגמת פרח, שקיות ניילון ובהן העיסה הדביקה. איש השבשבות נושא גם הוא מוט ועליו עשרות שבשבות צבעוניות שנעו כולן בכיוון הרוח. ונער החלילים מכריז בצליליו על בואו.

אחר הצהריים, אני מטיילת במים הרדודים עד שמחשיך, וחוזרת לארוחת הערב.

תייר אחר ניגש לשולחן שלי ושואל באנגלית במבטא צרפתי כבד, "אני רואה שאת לבד, רוצה להצטרף אלי?" כן אני עונה לו, כי מי רוצה להתרכז בספר, כשאפשר להקשיב לסיפור של זר מוחלט שלעולם לא אפגוש שוב?

משמיעה לך מיקס קולי – נפץ גלים וצריחת עורבים.

היפהפיה הנרדמת שלי,

התקשורת בינינו היא כמו מזור לחולה. אין ספק שהטכנולוגיה של שנות ה-2000 מקצרת את המרחקים. מאידך, בני אנוש מאוהבים, הם מהיותר נפגעים. הפליגי בדמיונך אל אותם ימים שהקשר היחידי היה חליפת מכתבים. כמה רומנטי. אפשר היה להתגעגע בכל חמשת החושים. הדמיון היה כורע תחתיו מעומס התעתועים. אני עוד זוכר את התחושה המרוממת למראה מכתב בתיבת הדואר. מידי יום כשאני פותח אותה, יש בי ציפייה קטנה לגלויה ממך, לאות חיים שלא על גלי הפקס. ואכן, הבוקר היגיעה אגרת אוויר תכולה ועליה טביעות אצבעותייך השמנוניות. כולי קנאה למקרא התיאור המפורט, איך ידיו של ראג'ו מטיילות הלוך ושוב לאורך גופך, נעצרות בפס החוטיני, ומחליקות הלאה, מהבוהן ועד קצה צווארך.

המשך פינוק נעים, ממני

הלו מיסטר גאנדי,

בטלפון סיפרת לי שגשמי ברכה עזים, מלווים ברעמים, שוטפים הלילה את ארצנו, כמו "צילם" אותה הטבע בפלאשים בוהקים, כדי לדעת היכן להמטיר עליה ממטרותיו.

ואני, שאחזור לעיצומו של חורף ישראלי עם ספרים שטסו איתי עד קצה העולם ולא הספקתי לקרוא, מדמיינת אותנו שוכבים על הספה וקוראים. בחוץ גשם. לפעמים אני מתכרבלת בתוך הגוף שלך, כמו חתולה. אתה חושב שנוכל להתרכז בקריאה?

שולחת אליך קרן אור מבטיחה, אהובתך מול המגדלור.

לחברי הדייג החובב,

הבוקר השכמתי בשש. ערפלים כיסו את רצועת החוף הרחבה. פס אפור, הגיח ונמתח כמו זרקור שנשלח מנקודה בלב ים, אל היבשה. שעה ארוכה התמקדתי במראה, כמהופנטת, חורטת אותו בזיכרון. (זה נשמע אולי קיטשי, אבל עכברי עיר שכמונו לא זוכים ביומיום במראות כאלה). כשהשמש עלתה אפשר היה כבר להבחין בתנועת הסירות היוצאות לעומק או חוזרות אל החוף.

האם היית מתעורר איתי כה מוקדם? האם גם אתה יודע להתמסר לבטלה מול הים?

שעות רבות אני עוקבת אחרי דייגים שחורים ויפי תואר. גברים רזים ושריריים שסביב מותניהם כרוכה יריעת בד צבעוני הנקשרת כחצאית. הם דוחפים סירת קטמראן שחרטומה מזדקר, אל מול הגלים, מזנקים אל תוכה בדרכם להטיל רשת.

שורות גברים מושכים את חבלי הרשת בעבודת צוות. תנועותיהם מדודות, קולותיהם נישאים ברוח. ובאוויר מורגש המתח בציפייה לשלל.

פעם אחת ראיתי רשת מלאה באלפי דגיגים רוטטים ברגע בו יצאה מן המים. הסתכלתי על השעון. הם קפצו ופרפרו, פערו פה, נאבקו על חייהם. תוך שלוש דקות יצאה נשמתם – והחלה המכירה הפומבית.

בעת חופשה, שתים עשרה השעות מזריחה לשקיעה חולפות מהר.

זמן לארוחת הערב. דמיין לך עשרה שולחנות ועל כל אחד מהם דולקת עששית. מסביב חושך מוחלט ובשקט מתחרה המפץ הבלתי פוסק של הגלים. אני בוחרת שולחן. מתיישבת. מתבוננת סביבי. אני לא היחידה שאוכלת לבד. שמה לב לשני גברים ואשה, כל אחד בשולחנו. ואני מרגישה כל כך נוח עם עצמי. אין לי חשק לדבר או לערוך שיחת הכרות עם מישהו מהנוכחים. בעיני זה סוג של חופש פנימי לבוא עם עצמי לכל מקום ליהנות ולהרגיש טוב, ואני מאושרת על כך. שכן בשבילי, זה לא היה דבר מובן מאליו.

ח   מ

ח (ושבת עליך) מ (תגעגעת)…

מוהיני שלי,

ח   מ – סמני את המתאים לך- חבלי משיח, חיבוק מלכה, חבוש מתוק, חבר מדליק, חתיכת מניאק, חברה משגעת, חרמן מפושק, חינגה מתמדת, חודש מלא (נותר לי).

מתגעגע בסיכון גבוה.

מלכת הים הערבי,

מיום ליום המצב מחמיר. עצבי מרוטים. מחר שבועיים. עשיתי לי טבלת יאוש. עוד ארבעה שבועות יא מנייק. ממי, אני קצת מודאג. האם את על סמים, כאלה שגורמים להזיות? קראתי בעיון את הקטע על החופש הפנימי שלך. אכן, אומללות גדולה היא לחיות בתוך איזה תוהו של פחדים ושקרים עצמיים ואם תוך כדי ה"טיול" הזה תרכשי תובנות חדשות – דיינו.

מתי כבר תחזרי?

אללי,

סערה גדולה פה בים, והכל אפור. גם השמיים ממטירים את גשמי סוף המונסון. פחד אוחז בי.

כשבועיים חלפו, וזיכרון דמותך מתמוסס. איני זוכרת את תווי פניך. את המבט המיוחד ששמור רק לרגע בו אני פותחת את הדלת, או כשאני יורדת ואתה מחכה לי ליד האופנוע, או הבעת פניך כשאתה רוקד או משחק לפני.

איך חורטים תווי פנים בזיכרון? קמטי צחוק ומבע עיניים, וזווית השפה כשאתה מחייך, והבעת סיפוק גברית, וצורת שפתיך כשאתה מרים סנטר בעת הגילוח? ומגע אצבעותיך ותחושות בעור?

שבעתי מעיסויים. אם רק תזכיר את המילה מסאג', אני אצרח, ואתה תשמע את הצרחה הזאת עד תל אביב!

שולחת אליך גל של אהבה, מתענגת במינון גבוה.

נ.ב. בהחלטה של רגע, כשחלפנו על פני משרד נסיעות בדרכי ליעד הבא, ביקשתי מנהג המונית לעצור. נכנסתי והקדמתי את תאריך חזרתי לארץ!!

ולכבוד חזרתך,

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה, נאמר בשיר השירים פרק ח', (את על הנהר עכשיו)…

רוצה קצת אהבת איש לאשה? אהבה בונה ויוצרת, אהבה שיש בה הפריה הדדית, אהבה עם כבוד והערכה, אהבה שמאפשרת מרחב מחיה – כל זאת ועוד מחכים לך כאן אצלי ובלבי.

אני בשלי, ממשיך להתגעגע ולחלום, סובל בשקט לטובת הנאתך.

נָמָסְטֵה לאהובי,

הגעתי לעיר אַלֶפֽי, כפילתה ההודית של ונציה. השתכנתי על סירת אורז גדולה שהפכה למלון צף בן חדר אחד. הסירה, סמלה המסחרי של מדינת קֵרלָה, מגולפת בעץ טיק ומקורה בגג – מחצלת מעוגל. הסיפון הקדמי מחודד ועליו מונח מזרן לבן. צוות של שלושה גברים הודים משרת אותי – שני "נהגים" וג'וזף השף, שחותך סלט, צולה דג ומפלח אננס בחיתוך אלכסוני. אין ביננו קשיי קומוניקציה. הם מדברים איתי בניב המקומי, מליאלם. אני עונה בעברית.

כמו בתוך חלום שטה הסירה בין התעלות. רגע  בתוך אפלולית יער דקלי קוקוס המשתקפים במים. וברגע הבא, פונה לתעלה רחבה ומוארת ששטיחי שושנות מים צפים בה. אני שרועה על המזרן. לידי חצי קליפת אגוז קוקוס בוערת להבריח את היתושים. מנסה לקרוא, אבל הצצה לחיי הכפר, לבתי התושבים ולפעילות בנהר, מעניינים יותר-  סירות עגולות ובהן ילדים מתקרבים ומבקשים סוכריות. סירות מפרש וסירות משא ארוכות, כולן עשויות בעבודת יד ומחומרים טבעיים. גם הגדה רוחשת פעילויות ניקיון – צחצוח שיניים, כביסה ורחיצת כלים.

לקפטיין שיושב קדימה ולנהג שיושב מאחור יש סימנים מוסכמים – בכל פעם שאני מבקשת שיעצרו, הם מושכים חוט שמפעיל פעמון, ועוגנים. באחת הפעמים שמעתי מוסיקה. הלכנו בעקבותיה והגענו לעצומן של הכנות לחתונה. הזמינו אותי להיכנס לבית, להיות שותפה לרגע באירוע משפחתי. בחדר קטן ללא חלון, הצטופפו עשרות נשים. מישהי הביאה לי שרפרף וחתיכת קרטון תחליף למאוורר.

סביב הכלה הייתה התרחשות ערה – אחת הלבישה אותה בסארי טורקיז. השנייה ענדה לה תכשיטי זהב. חברו לראשה מחרוזות פרחי יסמין. איפרו אותה. השפריצו בושם. שעה ארוכה התבוננתי בה. "מריג' איז ביג פרובלם היר", אמרו לי, יקר לחתן בת. פנו גם אלי – השחירו את עיני, הדביקו לי נקודה אדומה בין הגבות, חיברו לשערי מחרוזת פרחי יסמין. כשהרגשתי שאני גונבת את תשומת הלב, צילמתי את הכלה והשושבינות, הבטחתי לשלוח את התמונות ועזבתי.

ממני על הנהר, נמָסְקַר.

יקרה,

אני גמור, בא לי לשלוח יד בנפשי, רק הסקרנות לראותך ביום רביעי, מונעת ממני את המעשה. השעה כעת שלוש לפנות בוקר ואני משתעל ללא הפסק. ..טוב די, אני חולה ואת מתלוצצת איתי, חולה אהבה את אומרת. אין רחמים בלבך? תוך כדי השיעול המציק חשבתי לעצמי מה היה קורה לו היית איתי, ישנה לצדי, מנסה לעזור, שותפה לסבלי, מתאמצת לזכור איזה מתכון של סבתא שיכול להועיל….

מחכה לבוקר, אולי אמצא את קולי שאבד בלילה הארור הזה.

יקירי,

אם היית פה עכשיו, איתי, דברים אחרים היו קורים. איזו קלישאה טמונה במשפט הזה. אולי הייתי שמה לב לקולות אחרים ומחשבותי היו נודדות למקומות אחרים. זה ברור. אני מנסה לחשוב איזה סוג חוויה היה מתרחש. כמובן שאין לי תשובה, כי הרי חלק מתשומת הלב שלי, היה נתון לך, ואל שנינו. ומה שאתה היית רואה ושומע – היה מתערבב בחוויותי האישיות. כאן לבד, אני מרגישה שקט פנימי, קולטת, סופגת ומפנימה. רק בשיחות הליליות הארוכות שלנו, עולות החוויות וצפות מחדש, ואז כבר איני יכולה להירדם, כמו שקרה אמש.

האם זה הזמן הנכון לשוב הביתה, לפתוח את החורף בחיבוק מכורבל שכל כך חסר לי?

האם אחזור לכאן? הרי לא הספקתי לראות את… ולהיות ב….

בטיול – הבוקר לשמורת הציפורים בקומרקום, פגשתי שני הודים, חברי ילדות, רופא ואיש עסקים. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לארוחת בוקר. הפגישה התארכה לחצי יום, ואז החלפנו כתובות ונפרדנו. יש לי הזמנה פתוחה להתארח אצלם בבנגלור.

תבריא ותתחזק, עוד מעט ואחזור.

רומנטיקן שלי,

אני רואה אותנו יושבים על המרפסת בעיירת הרים ושמה מונר. מאזינים לקוקיות. הולכים לאיבוד ביער מכושף בין עצים – ענקים. מצטלמים בין להקות פרפרים צהובים ולבנים שמרחפים סביבנו. אחרת מי יאמין לנו שכל זה אמיתי?

ליבי נצבט – כל כך רומנטי פה ואני לבדי. זה המקום בו הייתי רוצה שנהיה יחד בטיול הזה. כבר שלושה ימים שאני מטיילת בגבהים בין שיחי תה, מתקשה למצוא מילים לתאר את היופי. אני מוצאת את עצמי מדברת אליך בקול רם, מספרת לך איך הנוף הירוק חובק אותי, ואיך בחלקות פזורים סלעי ענק שחורים כמו גופות של דינוזאורים.

לו היית צועד כאן לצידי, ודאי היית אומר "רוצה עוד" כי אי אפשר לשבוע מיופי שכזה.

מאחלת גם לך הזדמנות לטייל במקומות שמרחיבים את הלב.

ממני, ציפור צבעונית.

נ.ב

האם ראית פעם איך נראים שיחי תה או קפה?  ואיך מייצרים מהם את מה שאנו שותים כה הרבה? והידעת ששכר קוטפת העובדת כ 12 שעות ביום הוא כשבעה ₪?

מלכת הקש שלי,

כולי דרוך. אני מרגיש כמו הקשת של קופידון שעומדת לירות את כל הרגשות. רגשות שבושלו במשך חודש ימים על אש קטנה. כל התפל התאייד. נשארתי עם התרכיז. השעות נוקפות והרגע מתקרב מהר יותר משחשבתי. קצת מפחיד אותי. מעולם לא חוויתי מצב דומה כמו זה שלנו – היכרות קצרה יחסית, מאוד אינטנסיבית, נסיקה מהירה – מטאורית, ופרידה. פרידה יותר ארוכה מהזמן שהיינו יחד. אני חושש שברגע המפגש אחטוף שיתוק. אני מתרגש. אין ספק, עשית לי את זה!

מה אצלך ממי? תקשורת הSMS היומית שלנו לא הייתה כתמול שלשום. הנחתי שאת מאוד עייפה, אולי חסרת סבלנות לקראת החזרה.

זה יהיה אחרון בשרשרת המכתבים שכתבתי אלייך. בכל פעם שסיימתי לכתוב, דמיינתי אותך צוחקת ומשתעשעת מהקריאה, כמו גם מרצינה ומהורהרת.

חם עליך.

לאהובי הסבלני,

כבר שני לילות רצופים לא ישנתי והאדרנלין בגופי היגיע לרמת שיא. למזלי זה התרחש לקראת סוף הטיול. שוב גיליתי שבזכות הסקרנות והאומץ – אני מגיעה רחוק.

וזה בדיוק הסוד – לסמוך על תחושות הבטן כמו על מדריך פנימי, ולפעול על פי האינטואיציה וניסיון הטיולים שלי, שהוכיח את עצמו עד כה.

זה התחיל כשצפיתי במופע קטאקלי, תיאטרון – דרמה ל"תיירים של יום" בעיר קוצי'ן, והחלטתי לגשת ולחלק את התרגשותי עם השחקנים. תיארתי להם איך ברגע מסוים דופק לבי הואץ ודמעות הציפו את עיני.

אשוק המתופף, הזמין אותי להצטרף אליו לפסטיבל שנתי שאמור היה להתרחש במקדש שלו באותו הלילה. הלילה האחרון שלי. "תבואי בעשר וניסע", הוא אמר לי, "שם תראי את הדבר האמיתי". עלינו על מעבורת, נסענו כשעתיים באוטובוס. כל המבטים הופנו אלי, אישה לבנה גבוהה באוטובוס גברי. ואשוק משגיח עלי מזווית עינו. בחצות הגענו. הכניסה למקדש נראתה כלונה פארק שמתקניו מוארים. מה לא מכרו שם ואיזו צבעוניות. צעדנו בין הבסטות. שתינו מיץ קוקוס, נשנשנו משהו.

התפעלתי מבלון עגול שאל תוכו ניפחו בלון בצורת לב. "ככה ארד מהמטוס", אמרתי לעצמי, לוחצת על "המתג התיאטרלי" שלי. מיד רכשתי כמה בלונים. קניתי גם תוף יד ומשרוקית שלשון משתלחת ממנה. "אכרוך תרבוש לראשי, אדביק טיקה בין עיני – הופעה מושלמת לחזרה מהודו".

כבר בכניסה הבנתי שאני תיירת יחידה בין אלפי הינדים שחגגו את תום עונת המונסון. ואיזו חגיגה!!!

ראיתי מאות גברים חשופי חזה ובחצאית לבנה, הולמים על תופי ענק הצמודים לגופם.

הם צעדו כך במשך שעות. מאחוריהם המנגנים על מצלתיים וכלי נשיפה. את הקצב הכתיב "ה"מנצח", והקהל נראה ממוסטל ומאושר.

התקרבתי ככל שיכולתי אל שורות המתופפים, מתמכרת לעצמת התיפוף המונוטוני והצלילים שהתפשטו וחדרו לכל תא בגופי כמו בטראנס.

אחריהם סובבו את מתחם המקדש שורות של פילים מקושטים, שחדקיהם המוזהבים נצצו באור הלפידים. על גב כל פיל ישב צוות, שליווה את קצב הלמות התופים בחזיון ויזואלי – נפנופי סרטים ונוצות, מניפות ומטריות. הפילים אכלו חציר ושתו מים, ובאוויר נישא ריח חריף של שתן וצואה. לפידי אש נישאים שהוזנו בשמן רותח, האירו את הלילה והגבירו את החושניות.

כשעזבנו כבר עלה השחר. על רצפת הקומה הראשונה ישנו אלפי גברים, צוברים כוח לקראת עוד יום של חג.

בבוקר האחרון רציתי לחוש איך מרגיש שחקן מאחורי מסיכה.  אשוק היה המפיק. התקשר לחברי הלהקה, והזמין צלם.

במשך כשעתיים, כיסו את פני באיפור כבד. בתמונות אני רואה  איך שפתי מאדימות כאש.

איך מתעגלים קווים שחורים מעל גבותי, איך נמתחים קווים שחורים מעל ומתחת ריסי עיני ועד רקותי.

איך נקודות חן מקשטות את מצחי ולחיי. עיני צויירו והובלטו ותווי פני השתנו לגמרי. במראה שהגישו לי השתקפו פני נסיכה הודית. לא הכרתי את עצמי. גופי התעבה תחת שמלה מסורתית רבת שכבות. ענדו לי צמידי ידיים ורגליים, עגילים ושרשרות, חגורות וקישוטים, הצמידו לראשי כתר בד מוזהב.

תעלי על הבמה אמרו לי, רקדי לפנינו. שימי ידך בידו של השחקן הראשי, שחקי גם את לפנינו. תעשי פרצוף פוחד, עצוב, מאיים – חוויתי את הקושי לבטא רגשות בעזרת מימיקה ושפת הגוף. החוויה המביכה הונצחה בתמונות שהדפסתי למזכרת.

וכאילו כדי לסיים באופן הכי סוריאליסטי – אחרי ביקור בבית הכנסת היהודי כאן בקוצ'ין, בילוי לילי בפסטיבל הזוי במקדש הינדי – התקבצו הבוקר במגרש ענק מול המלון, עשרות אלפי המוסלמים שבעיר לתפילת סיום הראמאדן!

מילות הפקס שהיגיע הבוקר, ריגשו אותי מאוד. גם אני חוששת ומתרגשת. מצפה לי יממה ארוכה עם ארבע טיסות, ואני חסרת סבלנות, לא מפסיקה להעביר בראשי את הרגע בו ניפגש.

לא נותר לי אלא להמתין לך. כל השאר כבר יקרה מעצמו וימים יגידו. למילים יש עצמה אדירה ואני מקווה שהמרחק והזמן לא גרמו לנו להיסחף קצת. מעולם לא נסעתי כל כך רחוק, והרגשתי כל כך קרוב.

קולך נענה. תכף נתראה.

25.11.2003

*מוקדש ליוסי על חלקו בסיפור אהבה שתם