סיפרתי ליאניס שחזרתי ממרחבי שלג ומינוס תשע מעלות בשבוע האחרון של ינואר

ואיך ביום האחרון לשהותי בעיירה כפרית נידחת במרכז גרמניה

החליף הנוף הלבן

במהלך לילה גשום אחד

את צבעיו לחום-ירוק

והשינוי הפתאומי הזה הפתיע וריגש אותי

בשבוע הראשון של פברואר חזרתי לצפיפות אורבנית ול – 17 מעלות בתל אביב

ולאחריו החל שבוע חורפי סוער וגשום מלווה בסופות רעמים וברקים

יאניס אמר לי: "כזה חורף קר השנה, היוונים שכחו כבר מה זה קיץ"

משפט תמים זה גרם לי להרהר על השפעת העונות ומזג האוויר

ועל מעברים חדים בין ארצות ונופים במרחבים השונים מאוד זה מזה

בעודי מפנימה את הזיכרונות של הנוף הלבן הקר

ירדתי למדבר, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מתל אביב

שוב השתנו הזמן והמרחב, הקולות והטעמים

התפעלתי מהמרחב הפתוח ומהנוף הפרוע ולא מצאתי מילים לתאר אותם

נוף לא סימטרי ומלא בניגודים

הגבעות שמשתפלות ברכות ומגלות צורות גאומטריות מפתיעות

מכתשים שנפערים סביבנו

הנוף הרחוק  – מבותר, ושסוע

והעננים מטילים צללים שמשתנים במהלך היום

התמונה כולה תחומה בהרי אדום באופק

מתחתם פיסות כחולות של ים המלח מכוסה באד מיסטי בקור הבוקר

שמתי לב שעצים לא צומחים פה ושהשקט מוחלט

השקט של המדבר לא דומה לשקט בשלג

במקום פעמוני כנסיה שמעתי דינדוני פעמוני כבשים

גם קול צעדי היה שונה

צעידה בשלג רך בין מינוס תשע למינוס שתי מעלות

כשהמגף שוקע בו ומשמיע חריקה בכל פעם שאני מניחה עקב-אצבעות-עקב

מרימה רגל וחוזר חלילה

זו הייתה לי חוויה חדשה וכדי להעצים את חווית הצעידה בתוך הדממה הלבנה

העדפתי להימנע משבילים

באופן מפתיע הקור לא הפריע לי כלל ואחרי יומיים נדמה היה לי שמאז ומעולם הייתי מוקפת בלובן

צעידה בשלג לא דמתה להליכה על מדרך דוקרני של אבנים שבורות וחדות במדבר

אבל בשני המקרים הייתי צריכה לשמור על צעדי

אנו רגילים ללכת בשבילים מסומנים ופה שמתי לב שאין שבילי הליכה

 וזה הקסים אותי

התבוננתי בגבעה מולי והחלטתי ללכת אליה כדי לגלות עוד פיסות של נוף

כשהגעתי  חשבתי, הי זו אני שבחרתי את הדרך לפסגה

וזו הייתה תחושת ניצחון קלה

אבל אז כשאחותי הראתה לי את התמונה שצילמה אותי מרחוק

נראיתי כעוד נקודה ונבלעתי בנוף הדרמטי

אחר הצהריים כשמזגתי קפה שחור שטעמו המר-חריף התאים למדבר

ראיתי עדר גדול מלחך עשב טרי

רצתי לשם ופגשתי את הרועות ראניה וסאמיה אחיות בנות 19 ו 16

הן היו צבעוניות מאוד ובלטו במונוכרום המדברי

ניפנפתי להן והן שאלו, "מה שלומך"? אמרתי "טוב, ואתן"?

"יופי" הן אמרו לי, "מאיפוא את"? "מתל אביב", עניתי

"המדבר יפה בעינייך"? הן שאלו

"מאוד יפה", אמרתי, "בתל אביב לא רואים שמיים, הכול סגור. פה הכל פתוח."

הן הנידו בראשן כמבינות עניין ואמרו לי, "כן, פעם לקחו אותנו לטיול בתל אביב."

ואז אמרו לי "ביי", לחצו על כפתור ההפעלה של הרדיו הישן שסאמיה אחזה

ומוסיקה בקולי קולות פרצה ממנו

הן רצו במהירות אחרי העדר שנע קדימה

ותוך דקות נעלמו בפיתולי הגבעות והשקט המוחלט חזר

רשימה זו מוקדשת לאחותי היקרה שבזכותה הגעתי למרחב לבן

ולאילה גרייצר שבזכותה הגעתי לזמן מדבר לסדנת צ'י קונג. התנועות הרכות התאימו לנוף שהתגלה מהחלונות הגדולים של בית האדמה בו תרגלנו