לא הבנתי מה קורה פה. איש לא דיבר. אותם הגברים שבנו אותי במשך שנתיים במרץ ובהתלהבות, חצבו גושים קטנים בסלע, הכינו טיט, הניחו אבן על אבן ובנו לי גג, פירקו לפתע את הרעפים מהגג וסידרו אותם בשורות זה על זה בחדר המערבי. נשארתי מכוסה בענפי עץ ובמקלות במבוק בלבד, קירח.

הנשים ניקו את הבית, שטפו כלים, הניחו בשקט כל חפץ במקומו. בבוקר הן סידרו את המיטות והסירו מהקירות כמה תמונות משפחתיות. סגרו היטב את כל החלונות, הגיפו את התריסים, הניחו לוחות עץ גדולים להגן עליהם וכמה אבנים גדולות על אדני החלונות, ויצאו. לא הבנתי למה כל אחד מבני המשפחה נושא צרור או מזוודה קטנה עם בגדים. איש לא אמר לי שלום. הם השאירו את העיתון על השולחן, נעלו את הדלת ואת המפתח לקחו איתם.

***

שמונים שנה חלפו מאז הגענו לכאן בספינה ששמה העולם החדש. חשבנו שנעבוד קשה, נחסוך כסף ונחזור אליך תוך זמן קצר. מי היה מאמין שיעברו שנים כה רבות ולא נזכה לחזור ולראותך שוב. כמהגרים נלחמנו על קיומנו. לא היה לנו כסף לחזור ולבקר באי, היינו צריכים לשרוד. התנתקנו מהשורשים. למדנו לדבר אנגלית כדי לתקשר עם הילדים שהולדנו. והקטנים שהגיעו אתנו, גדלו והתאקלמו בארץ החדשה ושכחו את שפת אמם.

***

שנים ציפיתי אך הם לא חזרו לבקר אותי. אני לא מבין למה הם נטשו אותי, האם לא התגעגעו אלי? המחשבה הזו לא מרפה ממני. החורפים היו קשים מאוד. הגג שקע והתמוטט. המשקופים דהו ונרקבו מזמן. הרוח הצליפה בי. מי הגשם חדרו לתוכי, התריסים נאכלו בשמש החמה, נותרו רק פתחים.

דרכם אני יכול להתבונן בכנסיה על הגבעה הסמוכה, ובעצי האורן, החרוב והשקד, שגם הם ננטשו, אבל ממשיכים להניב פרי בכל שנה. אחרי שהגג קרס אני גם יכול להביט למעלה בשמיים ולעקוב אחרי תנועת העננים. ובין תקווה לייאוש גם זו נחמה.

 ***

אחרי שהם עזבו אותו נותרתי לצידו רק אני, הרוח החיה. גם אני, כמוהו, כועסת; אני נושפת ומתנפלת עליו לעיתים קרובות, מכל הכיוונים, גורמת לכל החלונות והדלתות לנוע ולחרוק. ציר דלת הכניסה החליד ונשבר, והיא מכה ודופקת שוב ושוב על המשקוף ומרעידה אותו. הוא חסר אונים מול כוחי, אני הרי הכי חזקה ביקום. לפעמים אני שורקת, אבל יודעת שהמנגינה לא נעימה. הגשם ואני רוקמים מולו מזימה. לאט לאט אנחנו מצליחים – סדקים קטנים וגדולים מתגלים בו. הטיח שלו מתפורר. הוא מתמוטט.

***

עבדנו יותר משנתיים, בין החליבה למסיק, בין הבציר וכריתת עצים לתנור. בין אפיית הלחם והבישול, האריגה וגידול הילדים. נשים וזקנים, גברים וילדים, כולנו השתתפנו בבניית הבית.

ניצלנו את כל החומרים שהסביבה סיפקה לנו: חול וגושי אדמה הפכו לחומר מילוי, אבנים קטנות וגדולות לבניית הקירות, התאמנו גזעים וענפים של ברוש וזית לבניית הגג ולחיזוק המשקופים, וכרתנו ענפי במבוק שצמחו ליד הנחל לבודד את הגג. כשתמה המלאכה גידרנו את החלקה שלנו. היינו מאושרים, הבית החדש עמד על גבעה, צפה למערב ונראה נהדר.

עבדנו קשה, שאבנו מים, קוששנו עצים והדלקנו אש בתנור הביתי. טיפלנו בעצי השקד והזית ובגפנים, אספנו צמחי מאכל בשדות ומלח מהסלעים ליד הים, גידלנו ירקות, קטפנו אגסי בר וארינו תאנים מתוקות. הדלת הייתה פתוחה תמיד לחברים, לשכנים ולקרובים. הילדים יצאו ונכנסו. המשפחה המורחבת התכנסה לעתים קרובות, היינו מנגנים, שרים ורוקדים.

***

אנחנו, החמורים, היינו הכי חשובים, כי שום דבר לא זז בלעדינו. קשרו בחבלים לצידי גופינו שני דרגשי עץ, והזקנים הובילו אותנו לגבעות הסמוכות. נשים וילדים אספו אבנים מתוך האדמה הטרשית וסדרו אותן על משטחי העץ שנשאנו, זו על גבי זו. הלכנו זקופי אוזניים. כשהתעייפנו, היינו נוערים לבקש הפסקה.

***

נותרתי לבדי באפלה מוחלטת וסביבי דממת מוות. האימא לא קוראת לילדיה. הילדים לא רבים, לא בוכים ולא צוחקים. את הדממה מפרים רק פעמון הכנסייה, צרצרים וציפורים. קר לי ואני מתקשה לנשום. אין איש שיביא עצים להסיק את התנור. איש גם לא פותח את הדלת כדי שייכנסו אלי קצת אור ואוויר. התכסיתי בטחב צהוב וירוק. כשחתיכות טיח נושרות ממני, אני מרגיש כאילו מקלפים את עורי.

***

אחרי שאבא נעל את הדלת, צעדנו במהירות לכיוון הנמל. לא הסתכלנו אחורה. זה היה קשה מידי. הסתכלנו רק קדימה. הספינה עמדה לצאת בעוד שעות אחדות. חששנו מה יחכה לנו ביבשת החדשה עליה קראנו במכתבי הקרובים שהציעו לנו להגר ולהצטרף אליהם באוסטרליה.

אף פעם לא עזבנו את האי. מחכים לנו חודשי הפלגה ארוכים, אבל אין לנו ברירה. בשנים האחרונות היינו רעבים כל הזמן. בחורף היה לנו קר כי כבר לא נותרו עצים להסקה. בני משפחתנו כתבו לנו וסיפרו שאפשר למצוא עבודה ולפתוח בחיים חדשים. כשמתו שלושת הקטנים בזה אחר זה, נשברנו. החלטנו לעזוב. לא הייתה לנו ברירה.

***

כשהתחלנו להצליח בעסקים קנינו בית גדול, אבל אף פעם לא הרגשנו בו ממש בבית. אתה היית הבית היחידי שהיה לנו. לא עבר יום בו לא חשבנו עליך. בכל בוקר כשפקחנו עיניים, התבוננו זה בזו וחלקנו בינינו במבט את סוד הגעגועים.

נזכרנו במטבעות שטמנו בקיר הכניסה שלך, למזל הטוב. מעולה. בחגיגת יומולדת 12 של מריה, נזכרה אחת הבנות בזוג נעליים וורודות חגיגיות עם סרטי קשירה סביב הקרסול. היא שכחה לקחת אותן והן נותרו בתוך גומחה קטנה בקיר ליד הכניסה. תהינו האם הן עדיין עומדות להן ליד הדלת, מאובקות, דהויות ומאוכזבות.

***

הסתובבתי סביבך זמן רב עד שהעזתי. תמיד הייתה סיבה למה לא. באביב, גם אם רציתי לא יכולתי. הצמחים מילאו את חדריך ולא אפשרו לי להיכנס. ובקיץ הקוצים והנחשים הרתיעו אותי. גם לא הרגשתי נוח לחדור לבית זר ולא קבלתי רשות להיכנס.

כשאני מקיפה אותך מכל הכיוונים אני מבחינה כמה אתה נטוע בנוף וצומח ממנו. גוני האבנים בקירות החשופים – בז' וצהוב, ירוק וחום – דומים לצבעי הסביבה. הגבולות היטשטשו. לא ברור אם ערימות האבנים נפלו ממך או ממתינות לבנאים שישתמשו בהן.

***

פתאום אני שומע רשרושים ומישהי שמדברת אלי. "הי, זו אני אלה, אני עדיין תינוקת אבל אני חזקה ויש לי נוכחות. אני גדלה מהר מאוד. הקירות שלך יגנו עלי בתחילת דרכי ואצמח מהר לצידך. בקרוב כבר לא תהיה לבד. אנחנו נבין זה את זו ונוכל לשוחח. אפילו אלטף אותך לפעמים. ברוש צעיר השתכן במסדרון ותאנה צמחה סמוך למפתן הדלת. אנחנו נארח לך לחברה ונגונן עליך".

***

בפעם הראשונה, זה מפחיד. אני צריכה להיזהר – מי יודע מה אמצא בתוכך, איזה שלד אולי? אני מוצאת פרצה בתוך שיח האלה, מכופפת מעט את ראשי, מניחה כף רגל אחת מעבר למפתן ומציצה. עיני צריכות להתרגל למעבר בין אור לאפלולית. לבי צריך להירגע. הגבול בין החיים לחידלון אורכו צעד אחד.

אני מגששת באפלה ומוצאת את עצמי בתוך חלל ריק וחסר חיים, מנסה להרגיש את האנרגיה שנאגרה בקירותיך ובמרחב ביניהם. תחושה של פליאה עצומה אוחזת בי למראה גודל ההזנחה והעזובה. האם נותרה עדיין נשמה בך? האם אשמע לחשושים מתוך הסדקים?

אני בפנים, אבל איך זה שאני מרגישה בחוץ? אין רצפה, אני עומדת בין קירות דהויים בגוני אוקר-אדמה. התקרה היא השמיים. האלה השתלטה על החדר הגדול, כאילו היא מגנה על הזיכרונות. שני ברושים צומחים במסדרון. בחדר אחד צומח עץ זית. הצמחים תפסו בטבעיות את החלל של הנעדרים-נוכחים, רהיטיהם וחפציהם. אני לא יכולה לעבור מחדר לחדר. אתה גדול, אך מרחב התנועה שלי קטן.

בתוך גומחה מושך את תשומת לבי זוג נעליים ישנות במידה של ילדה. מרוב שנים הן נראות כחלק בלתי נפרד מהקיר.

***

אנחנו לא יודעים מה שלומך. אזרנו אומץ וביקשנו מקרובי משפחה שעמדו לבקר באי לבדוק מה מצבך הפיזי ואיך אתה מרגיש. כשחזרו הם נמנעו מלהתקשר וחששו לספר לנו את מה שראו.

***

חלום חיי. הבית הוא חלק אורגני מהמרחב ואני אורחת בו. הבית הזה, שמחבר את כל החלקים שלי. הפתוח עם הסגור, החוץ עם הפנים, האדמה עם השמיים. קירות מאבן שמגנים על עצים, ועצים שמגוננים על חלקי קירות. נטוש, עזוב וחסר חיים אבל עדיין זקוף. מגלם בנוכחותו מוות וחיים, שמחה ועצב עמוק, עבר ועתיד. מבט אחורה ומבט קדימה, מבט קרוב ומבט רחוק.

***

אני מזדקן. ימי ספורים. מפעם לפעם הזיכרונות עולים וצפים. אני נזכר בהם, נכנסים בדלת, מניחים את מעט הרהיטים הפשוטים במקומם, ותולים את תמונות הוריהם מול הכניסה. איזו תקווה אצרו קירותי בשבילם. איך הגנתי עליהם, ואיך חיים חדשים נוצרו בתוך חדרי.

***

חילצתי אותו מהבדידות והגנתי עליו בערוב ימיו. כל שנה בסתיו אני פורחת באדום כדי לשמח אותו. בתחילה צמחתי ומילאתי את המרחב הפנימי של חדר המגורים. דאגתי שאיש לא יוכל להיכנס אליו.

כשהוא התכנס ושקע בעצב עמוק לפני שיתמוטט כולו וישוב אל האדמה, קראתי לאחיותי האלות שיקיפו אותו גם מבחוץ, כמו בחיבוק מגונן. כשראינו שימיו ספורים כיסינו אותו בענפינו כדי שיוכל להתפורר בשלווה ולהתמזג חזרה לתוך האדמה ממנה נבנה.

עזרנו לו לנקום את נקמת הנטישה. (בקרוב הטבע ינצח את טבע האדם). גם אם יחזרו, הם כבר לא ימצאו אותו.

***