בהליכה בפארק החורשות בסביבה הטרוגנית

סביבת שוליים גבולית

רבת משתמשים

ורבת פנים תרתי משמע (צילום: נועם אופק)

חווינו חוויה חושית שצריך זמן להפנים אותה

עברנו כמה סיפים – את סף הפארק

את סף המנהרה האפלולית

את סף הכנסייה הרוסית

שקבצנים התמקמו משני צידי שער הכניסה אליה (צילום: גיל עד זק"ש)

ואת סף הקבר החצוב בסלע של טביתא הקדושה שלפי הסיפור קמה לתחייה

לרדת אל הקבר החשוך היה כמו להתקרב מעט אל סף התודעה,

אל הגבול שלמטה מממנו אין תודעתו של האדם מגעת. ואולי זו הסיבה שאיש לא רצה להיכנס 

(צילומי הקבר: גיל עד זק"ש)

עברנו את סף מצפור הציפורים

שהריח מאלכוהול ובו ישבו כמה שיכורים מיין

(צילום: נועם אופק)

הם הדגישו שרב הבלתי צפוי בתכנון הליכת ג'יין ובחיים בכלל

עברנו בין חול לקודש בין פשטות וחגיגיות

בין זרות לשייכות, בין הם ואנחנו

(צילומי חתן וכלה: נועם אופק)

מי זה הם ומיהם אנחנו? (צילום: נועם אופק)

נענו בין אור לאפלולית

(צילום: גיל עד זק"ש)

בין מרחב ציבורי פתוח למרחב ציבורי סגור

בדשא התקבצו טווסיות שחיכו לטווסים שלהן שיפגינו מופעי-זנב

עולם בתוך עולם, עולמות מפתיעים שאליהם הצצנו

הקשבנו לצלצול פעמוני הכנסייה, לבליל שפות

לדררות הצורחות, לטווסים שקראו בקול, לנביחות שהתגברו מכיוון צער בעלי חיים הסמוך

הלכנו על הגבול הדק בין להיות כאן ועכשיו לבין מה שהשארנו בבית –  המטלות, המחשבות וגם את המקומות המוכרים לי

תודה לכל מי שנענו להזמנה

(צילום: נועם אופק)

תודה רבה להקשבה המופתית ולשיתוף הפעולה

(צילום: נועם אופק)

בזכותכם התנסינו יחד בחוויה חדשה – לחוות את המרחב באופן מטפורי, וגם לכתוב את זה

(צילום: נועם אופק)

  זה שכתב צחי אבינועם:

"זה זז מכאן לשם.
צפורים שיכורות
טובלות בוודקה,
אגם שוקט
תביטא מביטה
משהו משוגע ומשתנה
בכל רגע
כנסייה רוסית
בתוך החום הגדול
פה זה לא מוסקבה"

(צילום: נועם אופק)

וזה היופי באי-פורמליות של הליכות ג'יין בניגוד ל"סיור"

תודה לגיל עד זק"ש ולנועם אופק על הצילומים היפים