אני מתירה את החוט שמצמיד את השער המאולתר מרשת ברזל אל עמוד נמוך, ונכנסת במהירות לבוסתן, מגבירה צעד, כמו מצפה לפגישתנו המחודשת.

***

היא תמיד ממתינה לי, בשקט האלגנטי שלה.

אנחנו כבר מכרות ותיקות של שנתיים ורבע,

ביקרתי אותה עשרות פעמים ובכל העונות.

באביב היא הייתה מוקפת בצמחים עד גובה החלונות.

בתחילת הסתיו, אגסים ושזיפי שגיב הבשילו על העצים סביבה, וגם האגוזים כבר ממלאים את נוף העץ.

***

היא משכה את לבי מהרגע הראשון שבו הבחנתי בה, זקנה בלה מכוסה בכתמים שהעמיקו בה, אך עדיין מספרת סיפור על יופי ואצילות.

הבחנתי מיד ביופייה, בקסמה, ובאישיות הכובשת שלה.

יכולתי לדמיין את גון השמפניה האלגנטי שלה בימים בהם היא שעטה למרחקים, ואיך בכל מקום שבו חלפה אנשים נעצרו והתבוננו בה בקנאה.

***

היא עומדת במקום הכי אסטרטגי באי, רבים חולפים לידה מדי יום, אך מלבדי, איש לא בא לבקר אותה.

נותרו לידה שני ברווזים, כמה עיזים ולהקת תרנגולות.

האיש שמאכיל אותם, גם הוא כבר לא רואה אותה.

מזמן איבדה את יכולת התנועה שלה, והיא מרגישה נטושה, מופקרת וחסרת אונים.

***

בכל ביקור נדמה לי שמצבה הפיזי מדרדר. ואכן, הפעם אני פוגשת אותה חבולה ופצועה.

מישהו חבט ומעך את הכנף הימנית שלה, וגם הפנס נשבר ונשר לאדמה.

השמשה הקדמית נופצה. שתיים מדלתותיה נפרצו ונותרו פתוחות, הידית והציר נשברו ודלת אחת נוטה על צידה.

המושב האחורי, המצופה בעור אדום, כבר התבלה, נסדק ונקרע. טחב בגוני ירוק וצהוב מכסה את הדלתות.

חולדות נכנסות, מתיישבות על המושבים, מפצחות אגוזים ומשאירות את הקליפות.

***

״אנחנו חייבים להוציא אותה משם״, אומרת לי דימיטרה, כשאני מספרת לה שמצבה הורע מאוד מאז ביקורי האחרון באמצע יוני 2016.

פאנאיוטיס, בעלה, קיבל אותה במתנה מהוריו, אך מעולם לא נקשר אליה, והיא הפכה למטרד. ״יהיה קשה לפנות אותה״,

היא אומרת ומסתכלת עלי, ״זה לא טוב, זה לא טוב״..

***

אני מסתובבת סביבה, מדברת אליה בקול רם.

היא מספרת לי שהיא מוכנה לסיים את חייה.

  קשה להחזיק מעמד כשהפצעים פתוחים. וכשאני מצלמת אותה בשעת בין ערביים – הצל שלי משתקף בה.

***

במרץ 2017 מכרו ופינו אותה. בקרוב יפרקו אותה לחלקים.

בקרוב יצמח עשב רענן במקום בו עמדה ויכסה כל סימן לנוכחותה על פני האדמה.

***

ויישאר רק הסיפור הזה שמוקדש ל-Panayotis and Dimitra

רשימה זו התפרסמה במגזין הקיץ השנתי של האי בשפה האנגלית