אבן גבירול הוא גם הבית של חסרי הבית. כולם מכירים אותם כי הם חריגים בנוף..

פה הם חיים ומסתובבים. הם נעים עם העגלות שלהם שיש בהן כל מה שבן אדם שמסתובב ברחובות צריך. וכנראה שלא הרבה.

הם מכבסים, אוכלים וישנים פה. הם יקבלו כל מה שיבקשו – את הבוקר הם פותחים במאפים ולחמניות הכי משובחים. בכל בית קפה שיבחרו, יכינו להם את הקפה שלהם איך שיבקשו. הפוך חלש או חזק, אספרסו עם או בלי חלב. העיקר שיהיה קופי טו גו.

נודע לי שההומלסית הסורגת בררנית גדולה במזון שהיא מבקשת. ושהיא אינטליגנטית במיוחד. בשעות שהיא צריכה להוציא אנרגיה, היא דוחפת את העגלה ובצרחות רמות בשפה הרוסית היא מספרת, הלוך ושוב, על כל מיני נושאים… פעם כשהבאתי לה חבילת צמר ואמרתי: "ראיתי שאת סורגת", היא דחתה אותי. "זה לא מספיק לי" אמרה, ואני נעלבתי מתגובתה.

אם מתחשק להם שוקולד או גלידה, יוגורט או שייק, כריך משובח או עוף בגריל. עוגה, סלט או וופל בלגי, פיצה, המבורגר או חומוס, שווארמה או פלאפל – הם יבקשו ויקבלו. כשאני מתבוננת בהם נדמה לי שהם מנותקים מאיתנו העוברים ושבים. קשה להתקרב אליהם. לעיתים הם דוחים, לעיתים לא תקשורתיים. אבל הם גם המראה שלנו.

הקבצנים הם סיפור אחר –  יושבים במקומות קבועים, לפי העונה. פותרים תשבץ, קוראים ספר או מנגנים. ויש גם כמה שיכורים.

שיפוץ הרחוב בשנים האחרונות גרם לחורבן ולהרס זמניים. כשאני עוברת ליד בתי הקפה אני תמיד מופתעת לראות איך אנשים בוחרים לקבוע פגישות, לאכול ארוחת בוקר או לשתות קפה בתוך הרעש, המהומה והאבק.

מזמינה אתכם לקרוא את הכתבה שכתבתי על אבן גבירול המתחדש

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3773825,00.html