הבוקר, 20 ביולי 2009, כשיצאתי מבריכת גורדון שנפתחה מחדש, הרגשתי רעננה יותר משהייתי בכל אחד מימי הקיץ הזה.

בחור על אופנוע האט ושאל אותי "פתחו כבר"? "כן, היום", עניתי לו, "המים נהדרים". אלה מי ים הנשאבים מהעומק, קרים כקרח, בקיץ עוד יותר מאשר בחורף. "אבל מה" אני אומרת לו,"לכולם יש תלונות: פעם נתנו שתי כניסות חינם, עכשיו רק אחת. ולמה בשבת הבריכה פתוחה רק החל משעה שמונה בבוקר?" "הם חיים בהיסטוריה", הוא אומר לי, והצדק איתו – שום דבר לא נשאר כשהיה – הבריכה התחומה בגדר השתנתה לגמרי – מבנה המלתחה הופרד ממנה, כדי ליצור רצף בטיילת. המתרחצים, יוצאים מהבריכה היישר לטיילת בדרכם למלתחה כשרק בגד ים לגופם. מרחבי הדשאים הופקעו. המגלשות נעלמו. רק מחיר הכניסה נשאר דומה ואם קונים כרטיסיה, הוא סביר יחסית למחיר הכניסה לבריכות אחרות בעיר. כשנכנסתי לברכה הצמידו לפרק ידי סרט סגול ואמרו לי שכך אוכל להיכנס ולצאת לכל אורך היום.

צעדתי בבוקר מביתי ותוך כ-15 דקות של הליכה מהירה דרך שדרות בן גוריון, הגעתי ליעד. ליד הקופה נרשמה התקהלות קטנה של אנשים מקטרים, ושל כאלה שפגשו מכרים שלא ראו כבר שנים. אתם יודעים, לא קל לנו לקבל שינויים.

התיישבתי על שפת הבריכה, ומיד קפצתי פנימה. המים היו פחות קרים משזכרתי והזניקו אותי קדימה. למרות שאריה לא רדף אחרי, שחיתי כאיילה שלוחה בשיא המהירות. שחיתי לבדי, איש לא היה במים. אפילו מנין שחיינים לא ספרתי. מי ששוחה יודע כמה נפלאה דממת השחיין המתנתק מכל רעשי החוץ. האוזניים במים. הרעש היחיד הוא רעש דחיפת המים בתנועות הרגליים. בעת שחיית חתירה העיניים רואות דקלים גבוהים מצד אחד, ועם הפניית הראש לצד השני  – מלונות גבוהים ותכלת שמיים בהירה וקייצית. בעת שחיית חזה, גופי מטיל צל על אריחי התכלת הבהירים של הקרקעית. אני מרותקת למשחק קרני האור הנשברות על האריחים, ויוצרות משחק דינמי כמו ריקוד המשתנה כל רגע. הכול שקט ורגוע רק אני זזה, מתקדמת ושוחה הלוך וחזור, חתירה וחזה, מאבדת את תחושת הזמן. מאושרת.

.