כולם מכירים את דיוז כי הוא אמן רחוב שלא מסתתר – הוא מעביר סיורי גרפיטי ברחובות פלורנטין שהפכו לאתר תיירות, הוא מצטלם ליד עבודותיו, וכולם יודעים שקוראים לו גיא בלום

את דיוז אני מכירה כבר כמה שנים ועוקבת אחרי ההתפתחות שלו דרך ציוריו ברחוב

יש לו טביעת יד מיוחדת, זריזה ובטוחה בעצמה, שליטה בטכניקה וקו בטוח, והוא אלוף בתפיסת המרחב

לאחרונה שמתי לב שהוא נהיה נועז יותר, הדמויות גדלו, הצבעוניות מתפרצת והאמירה מתחזקת

לכן הייתי סקרנית מה הוא יציג בתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה משונע בהרצל 112 בדרום תל אביב (שנפתחה ב 15 למאי 2014 ותמשך עד סוף החודש), כשהוא מוגבל לחלל ולמצע קנווס קטנים יחסית

והוא הצליח להפתיע אותי – הגלריה קטנה אך העבודות ג ד ו ל ו ת

רואים בהן את תשוקת היצירה שנובעת מהבטן

רואים שאצלו היד מובילה ולא הראש

רואים את הצבעוניות הנועזת, החמה, הבטוחה בעצמה

רואים שאצלו לעולם אין התלבטות באיזה צבע יבחר – ידו נשלחת באופן אינטואיטיבי לצבע

רואים את העומס והכבדות שנוצרים כשהוא ממלא בספריי ובטושים את כל משטחי הקנווס, מבלי להשאיר חלל ריק או אוויר לנשימה, כאילו מעמיס עליו יותר מכפי שהוא יכול לשאת

אולי זו סערת נפש, ולכן אולי הוא בחר בשם שברות, לתערוכה זו

הצבעוניות הזכירה לי את הנועזות היפנית – היפנים מומחים בשילובי גוונים בלתי אפשריים כמו טורקיז, וורוד וצהוב, סגול, אדום וכחול שיוצרים דרמה אך מתחברים בהרמוניה מושלמת עם כתום, שחור ולבן, חיבור שמושתת על ידע תרבותי אינטואיטיבי שנולדים איתו

דיוז כנראה שייך לעולם ההוא, שהכול בו סוער אך גם מתחבר בהרמוניה

אצל דיוז אין יפה או לא יפה, דיוז מצייר, שקוע בקומפוזיציה זורמת שמולידה את עצמה מתוכו

בעבודות הוא מרשה לעצמו לחשוף שיניים, להוציא לשון, להיות רב – מבט ולתת לצבע לנזול

הרבה עיניים התבוננו בי – משולשות, עגולות ופוזלות, מלוכסנות מרוחקות ומישירות מבט, והרבה אצבעות הצביעו לכל הכיוונים

יד שאוחזת במוח חשוף לגירויים תמידיים ומנסה להחזירו למקומו, גלגלים שעובדים שעות נוספות במוחו הקודח של האמן ומריצים סרטים, פתיל קצר

במרכז החלל עבודת פיסול בנייר גדולת ממדים ומצויירת מכל צדדיה – עיניה חודרות ואצבעותיה תובעניות – מנסות לאחוז במוח וורדרד ומפותל שעוד רגע מחליק מטה

כשהתבוננתי בה, היא הזכירה לי והעלתה בי אסוציאציות רבות ובאותה נשימה לא הייתה דומה לשום דבר שהכרתי

בחלל הנוסף של הגלריה שהתכונן למסיבה אל תוך הלילה בערב הפתיחה הייתה אוירה סוריאליסטית – התאורה הייתה מעומעמת, ובאפלולית התגלו הדמויות הגרוטסקיות שהפרופורציות שלהן עוותו והתכתבו עם יצירות הרחוב שלו – גופים קטנים בעלי פרצופי ענק ששולחים לשון החוצה, ומגלים שני טורי שיניים לא צמחוניות

והמסר? זה כבר עניין לפרשנות אישית