ביום חורפי וגשום יצאתי לפארק.

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת ללכת בגשם.

גשם דק ניתך כשיצאתי מהבית וכשחלפתי על פני שיחי הוורדים בכניסה לפארק, התבהרו השמיים.

הגשם פסק.

הפארק היה ירוק מאוד ונטוש מאדם.

בדשא רצו תנים.

השקט גבר ככל שהעמקתי אל תוך הפארק.

תן שמן נעץ בי מבט צהוב מעבר לשביל והחליט לסגת ולהסתתר ליד גדר הגן הטרופי הסגור.

הגברתי צעד.

בשקט ששרר, קול יללות תנים רמות נשמעו מכיוון גן הסלעים הסגור לכניסת מבקרים על שתיים.

 צילמתי תאנים-פגות שנשרו מהעץ, ונזכרתי בקינוח היווני המסוכר שמכינים מהן.

במערב הבטתי לרקיע אפור כהה.

הגשם החל כשהגעתי לאגם. השחפים התכנסו בשקט על הסירות.

התכוונתי לפגוש שוב את משפחת הברווזים אחריה אני עוקבת, אבל הרגשתי חשופה מידי.

מתכים עזים בכיוון משתנה ירדו עלי. החלטתי לחזור.

ביציאה, צילמתי את ראשי הוורדים נוטים מטה מעומס הטיפות.

צילמתי גם את התורמוסים שהקדימו לפרוח בחודשיים, ונטו אף הם ברוח ובגשם.

הרטיבות השפיעה גם על עדשת המצלמה.

חלק מהצילומים יצאו אפורים ומטושטשים ובאופן סימבולי התאימו לתחושות שלי.

 במילון כתוב שטשטוש הוא העלמה, ההיפך מבהירות

במילון, מתחת למילה טשטש כתוב: מחק והעלים,

חיפה על דבר, כסה בבוץ, העכיר, זיהם וערפל, ואפילו טמטם ובלבל,

עד שהדבר נעשה בלתי ברור

ובקיצור, מילים קשות שהתאימו להתנהגותו של ראש הממשלה שלנו

ולכן התאימו גם למצב הפוליטי שלנו בו הכול מטושטש ומעורפל

וגם למצב עולם מעיק ומאיים שמשתנה בכל רגע, ומשפיע עלי גם כיחידה וגם כחלק מקבוצת השתייכות.

הרוח המזרחית גברה והייתי חייבת להסיט את ראשי לכיוון מגדלי רמת גן, כדי שהטיפות לא יפגעו בפני.

אבל דווקא הגשם הזה, שטיפותיו הכבדות ניתכו על כובע המעיל שלי, השקיט אותי לרגע.

לרגע נשמתי לרווחה.

האוויר היה נקי יותר, לפחות עד שהגעתי שוב לכביש הראשי וצפצופי הסירנות של האמבולנסים חדרו לאוזני.

כשנכנסתי לשכונה הירוקה החדשה אליה עברתי,

שמתי לב שהמעיל נגד-גשם-שלי על כיסיו, היה ספוג במים, כמו גם המגפיים שלי.

הופתעתי כי שנים שאני סומכת על ההגנה שלהם, אפילו לא צריכה מטריה,

ומה קרה היום?

רשימה זו מוקדשת לדפנה חברתי שמעדיפה שמש על גשם, ביומולדתה