בשנתיים האחרונות במקום לנסוע ליוון – נסעתי לירושלים.

זה החוצלארץ שלי במרחק של כשעה נסיעה מהבית.

בימי חול, בסופי שבוע ובחגים אני משוטטת בין השכונות וגם בעיר העתיקה.

למזלי יש לי את יונתן, אדריכל ירושלמי שיודע לצייר מפות, שהמבט שלו יוצא דופן ושמכיר פינות חמד מיוחדות.

גם הוא נהנה מהסקרנות החוקרת שלי ומנטייתי לרצות תמיד להציץ עוד פנימה.

וככה ביחד, אנחנו מגיעים לפינות שאפילו ירושלמים שכחו מתי לאחרונה העיפו עליהן מבט.

מידי שבוע, כשהדרך מתפתלת בעליות להרי ירושלים והטמפרטורה צונחת בחמש מעלות,

ואף שאני כבר רגילה לעיר – שוב ושוב אני חשה באווירה המקומית ושמה לב לדברים שיכולים להתקיים רק בעיר הזאת.

ברשימה זו ריכזתי פינות חמד מטיולים קטנים בעיר

כתיירת חילונית בעיר הקודש, הדתיות ששולטת בעיר משפיעה גם עלי

ובחגים זה מורגש במיוחד

בראש השנה מעטים מעזים לנסוע ברכב

וגם אני הלכתי ברגל בין השכונות ארנונה, בקעה ותלפיות ולאורך הדרך הקשבתי לתפילות ולתקיעות שופר שבקעו מחצרות הבתים בהן התפללו תוך שמירת מרחק

וגם לאורך פארק המסילה במוצאי החג

בחנוכה התפעלתי מאור הנרות שזהר בחנוכיות בחלונות ובפתחי בתים.

צילום: ג'ודי לוסקי

כשאני משוטטת למרחקים ארוכים וחוצה גנים ושכונות, אני שמה לב לגיוון ולארכיטקטורה

ולמרחבים בין הבניינים

הגיוון הזה, לצד דתיות וקדושה מעצימים את חוויית הטיול בירושלים.

ואף שהעיר הטרוגנית וטעונה – האנושיות פה בולטת.

אני פוגשת אנשים תמימים יותר במובן הטוב של המילה, והם מרבים לחייך אלי ולברך אותי בשלל ברכות ירושלמיות

אהבתי את מתחם גן רחביה, שכונת יוקרה שנבנתה ליקים בשנות ה-30 סביב חצר פנימית

את מבנה השירותים הסוריאליסטי בפינת החניון ברחוב אחה"ע

בבניין אחד בסמטת אליעזר ריבלין התפצלו המדרגות לשלושה כיוונים ונזכרתי במדרגות המתעתעות בבית הספר של הארי פוטר

פה ושם שמתי לב לשלטים קטנים בכניסות לבתים

ולשפת המודעות המנוסחות באדיבות

ברחוב מקור חיים צילמתי אופניים תלויות באוויר מעל כניסה לבית

בשוק מחנה יהודה

טיילתי בין האגס והאפרסק, התות ורחוב השקד

וקניתי את המנה האהובה עלי במסעדת עזורה – חציל עם בשר וקינמון ואורז עם אטריות

בגן אופירה נבון בלב שכונת גבעת הוורדים (לשעבר אצטדיון הפועל ירושלים), שנבנתה סביב גבעה מלאכותית

כשנגסתי במאפה בבית הקפה של שף איברהים אבו סיר ברחוב השער החדש בעיר העתיקה, הרגשתי לרגע כמו בפריס

ברובע הנוצרי הצצתי לכנסיות יפהפיות. במתחם כנסיית הקבר אחרי התעמקות בציורי התקרה,

נכנסתי דווקא מהדלת הצדדית.

ביום שישי אחד, הסתובבנו ברובע המוסלמי ועלינו לתצפית ברחבת גגות גליציה –

ראינו את כיפת הסלע, את הכיפה של כנסיית הקבר ואת הכיפה הלבנה של בית כנסת החורבה.

הכיפות הן סמלי הקדושה של העיר שהיא מושא לחלומם של מיליוני מוסלמים, נוצרים ויהודים.

הצילום מעוות את הפרספקטיבה, וכך נוצרה קומפוזיציה גרוטסקית בה הכיפות נחות בין דודי שמש וצלחות לווין.

כשנתיים אחרי פרוץ הקורונה, השמיים עדיין סגורים לתיירים, הסמטאות ריקות והאכסניות סגורות

סיימנו את הביקור הזה בבית קפה ישן-חדש בשער יפו

בדיוק כשהמוני מוסלמים יצאו מהתפילה בהר הבית

אהבתי את הצילומים העתיקים על הקירות שהמחישו איך נראה השער פעם.

בשבתות ירושלים שוקטת ורק מעט בתי קפה ומסעדות פתוחים ועמוסים מידי

גיליתי שבמנזה ובקפה בצלאל יש את האווירה הכי קרובה לזו התל אביבית,

ולסיום שבת-טיול נפלאה אחת בחרנו להתיישב על הבר במסעדת טלביה

בירושלים יש מקומות רבים בהם מתגלה נקודת מבט חדשה

כשהסתכלנו לרחוב מגג מלון בצלאל (מרשת מלונות אטלס)

יונתן ציין והצביע שקו פרשת המים הארצי עובר בדיוק מתחתנו – ברחוב בצלאל 14 – טיפת גשם ראשונה יורדת דרך נחל קדרון לים המלח וטיפה שניה יורדת דרך נחל שורק לים התיכון

מהגג צילמתי את החזית האחורית של בנייני שוק מחנה יהודה ושכונת נחלאות

ואת אולם ז'ראר בכר בו התנהל משפט אייכמן

ביום חורפי אחד הסתובבנו בשולי פארק הזיתים בקיבוץ רמת רחל

כפעולת מחאה אמנותית-פוליטית, נעקרו עצי זית ממקומם הטבעי, ונשתלו מחדש במבצע הנדסי בגובה 11 מטר.

השמיים האפורים העצימו את הדרמה.

מתחת לקיבוץ שוכן הכפר הערבי צור בחר, (בו גרים כל המשפצים והבנאים ובעלי מערבלי הבטון שבונים בירושלים)

במרחק אפשר לראות את הכפר ג'בל מוכבר את גדר ההפרדה ואת הכפר אבו דיס, בירת פלסטין העתידית

את שכונת תלפיות מזרח/ארמון הנציב

וברקע  את שכונת הר חומה

ראינו את ים המלח

מהר אצל צפינו לכיוון הר הזיתים, כנסית א-טור, אוגוסטה ויקטוריה, מגדל האוניברסיטה וכיפת הסלע.

אפילו ראינו את ההרודיון

מטיילת ארמון הנציב – (טיילת שרובר, טיילת הס, וטיילת גולדמן שיוצרות רצף) יצאנו לטיול תצפיות מאלף –

תמהיל מבטים על שכונות יהודיות ושכונות וכפרים ערביים שנטמעים זה בזה.

התחלנו בשכונת אבו-תור, גם עשינו ספורט – עלינו וירדנו במדרגות, חצינו חורשה, ובקצה הטיילת זכינו במבטים אל סף מדבר יהודה ועד ים המלח

ולסיום הכנת רשימה זו, עלינו ברגל על גשר המיתרים. ברקע הדהדו פעמוני כנסייה.

זו יצירת אמן בעלת נוכחות, גשר שראשו בשמים, כמטפורה לקדושה שאופפת את העיר.

ובאמת כדי לראות את קצהו צריך להרים את הסנטר מעלה כמה שרק אפשר.

היצירה המרחבית המרחפת הזו מנוגדת לכובד בנייניה של העיר.

יש שחושבים שהוא יצירת פאר ויש המתנגדים למיקומו וכוחניותו.

מהגשר רואים איך הכניסה לעיר משנה את פניה

סנטיאגו קלטרווה התבקש לתכנן אותו כסמל נוסף ומודרני של ירושלים, לומר שפניה של העיר לעתיד ורכבת קלה כבר נוסעת עליו.

קווי הגשר מעוגלים, קירותיו מפותלים ולא מקבילים זה לזה, הליכה על שיפועיו הלא צפויים מבלבלת את הגוף.

קראתי בויקיפדיה שיתכן שקרינה אלקטרו-מגנטית נפלטת ממנו

ואולי זו הייתה הסיבה לסחרחורת עצומה שאחזה בי, לא יכולתי לעשות צעד.

רשימה זו מוקדשת ליונתן שילוני בתודה על כל המקומות המעניינים שאני מגיעה אליהם בזכותך