החלטתי לשוטט בעיר מוקדם לפנות בוקר בשעה לא מוכרת של תחילת יום חדש.

הזזת המחוגים בשעה אחורה כמעט ושבשה לי את התכנית – אבל לא ויתרתי.

העיר שלי

כיוונתי שעון ל 0500 לפנות בוקר, לא בטוחה שאצליח להוציא את עצמי משינה מענגת.

כשהשעון צלצל, בחוץ היה עדיין חושך. רחצתי פנים, צחצחתי שיניים, לגמתי מים, ובחמש ורבע כבר הייתי ברחוב והיום כבר האיר. לא ידעתי למה לצפות אך דמיינתי שאראה תמונות של עיר מתעוררת.

צולם בשדרות ח"ן

לא החלטתי מראש לאן אלך. רציתי להרחיב את הגבולות, ולהתוודע לפן נוסף של מרחב וזמן.  ברחוב שלנו פגשתי שני אנשים שלא הביטו בי כלל, כאילו זה טבעי שמישהו ילך סתם כך בשעה כה מוקדמת, וזוג נוסף שגרר מזוודה בדרכם לשדה התעופה.

ב 0517 בדיוק – כבה האור בפנסי הרחוב.

איש לא ישב באלחריזי על המרפסת, לא הייתה תנועת מכוניות, לא הייתה תנועה בכלל. צעדתי במהירות על הכביש, חתכתי לבן גוריון. איש אחד במכנס קצר בלבד שחילק עיתוני "הארץ" אותם נשא בעגלת סופר, הפר את השקט. בפינת ריינס פרקה משאית סחורה. קיוסק קק"ל בפינת דיזנגוף פתח את חלונותיו וגם בתמרה התכוננו לסחוט מיצים. הומלס אחד ישן על ספסל מכוסה כולו בסדין לבן. הומלסית נוספת מיהרה מאוד מי יודע לאן.

בכיכר אתרים ראיתי שתי נשים צעירות נמרצות חוזרות מצעדת חוף.

עצרתי לרגע. המרינה הייתה דוממת ובריכת גורדון בשעה 0535 הייתה עדיין סגורה. החוף היה נטוש לגמרי. מרחב חדש נגלה לי – נטול אדם ואורו אור בוקר הססני.  קיפלתי את מכנסי והלכתי יחפה לאורך החוף. התפעלתי ממראה השמיים שהיו מלאי עננים אפורים על רקע תכלת מבטיח והתמזגתי באוויר ובאווירה.

לפני רץ גבר שרירי שגופו בצבע שוקו ונוצת יונה דחופה לו בגומי של מכנסיו הקצרים. ואכן ככל שהדרמתי, כמות היונים והעורבים – גדלה. בבוגרשוב הראה השעון הדיגיטלי את השעה 0559 והטמפרטורה עלתה ל 24 מעלות צלזיוס. סוכות המצילים היו עדיין סגורות. מכיוון מזרח הגיחה קבוצת גברים ונשים בבגדי ים, אוחזים בסנפירים ומשקפות עם שנורקל. ראו עליהם שהם קבוצת שחיינים מגובשת ואני תהיתי אם הם יצאו מהבית (או מהמכונית) בבגדי ים.

הם לא נשאו תיק או מגבת. הרי בשעה שכזו אין איש ברחוב אז איש לא ירים גבה. הם נכנסו למים והחלו לשחות במרץ. בדיוק בשש הגיעו גם כמה קשישים והתיישבו על כסאות אדומים. איש אחד אמר לי גוד מורנינג האו אר יו ועניתי לו באנגלית.

בשלב זה הייתי כבר ממש רעבה אז נפרדתי מהמרחב הפתוח ועליתי חזרה לעיר.

צעדתי בפרישמן מזרחה. התנועה הייתה עדיין דלילה אבל הסאונד השתנה לגמרי – במקום גלים מתנפצים בחוזקה, שמעתי את משאית הזבל המרעישה וגם משאית שרוקנה פחים כחולים, ועקבים מתופפים על מדרכה.

ריח החוף השתנה גם הוא והתחלף בצחנת סוף הקיץ העולה מהמדרכות. בקפה מרסנד עדיין לא פתחו את הדלת.

ראיתי טנדר שמחלק פיתות וליד הכניסה לכמה מסעדות כבר היו שקיות מלאות בירקות.

בתוך דקות הגעתי לכיכר רבין ונכנסתי לבראסרי. בשעה 0645 הייתי הראשונה שהתיישבה על הבר ליד ערימת העיתונים. נודע לי שהמטבח עדיין סגור (מנקים אותו בראשון בלילה) וכך נגוזו ציפיותי לארוחת בוקר חלבונית, ובחרתי בבריוש עם חמאה וריבת מישמש לצד הקפה. הופתעתי לראות שפגישת חברות יכולה להתקיים בשעה המוזרה ב 0700 בבוקר! נודע לי גם שהאיש היושב בשולחן ליד החלון תופס את מקומה הקבוע של פנינה רוזנבלום ו"אם היא תגיע אני אקום", הוא דיווח למישהי.

שכחתי את המצלמה בבית, ועדיף שכך. על כן אסיים בסימנית יפנית שמשמעותה זמן – מרחב.

תודו שצורתה של זו סימנית זו מרשימה, ומאחוריה תפיסה שונה של המונח המערבי זמן. היפנים חושבים שהמושג זמן מכיל בתוכו גם את המושג חלל ומרחב.

בסימנית רואים שער ובו אפילו לשמש העצומה יש מקום להיכנס

סימנית זו היא הקמע שלי בשנת הדרקון הנוכחית.

מרחב וזמן הם מושגים שנתונים בשינוי מתמיד, ואנו מתבקשים לבחון מחדש את המושגים שטבועים בנו, ובשבילי זו הייתה שנה מיוחדת של בדיקת המרחב, הספייס שלי. חלל ומרחב מחייה הם נושא עקרוני וחשוב לי.

השנה הוספתי לעצמי את מרחבי הים כדי לבדוק איך אני, המשוטטת במרחבי היבשה, חובבת מרחבים מכל מיני סוגים בטבע ובעיר, יכולה להרגיש על יאכטה קטנה השטה בים הפתוח ביחד עם קבוצת אנשים.

חופש פנימי, חופש בחירה, צולם בדיזנגוף 2

ומי שמתעניין בעולם הקליגרפיה היפני ורוצה להעשיר את עולמו , מוזמן לשיעור הכרות אחרי סוכות בבית הספר שודו – דרך המכחול עם מורתנו תרצה פייטן – סלע