היום בפעם הראשונה אחרי חופשה ארוכה ומהנה ביוון, מנותקת מאמצעי התקשורת ומהמציאות הקשה בארץ, יצאתי לרחובות העיר

קבעתי לאכול ארוחת בוקר עם חברה טובה שחגגה יומולדת עגול באורנה ואלה, בשנקין

 כשהמלצר היגיע, ח' שעקב המצב לא יצאה מהבית כבר יומיים, שאלה איפה המרחב המוגן, והוא הצביע עליו

האזעקה החלה רגע אחרי שהקפה היגיע

כשקמנו להסתתר בחסות קירות עבים,  נזכרתי בשפירית שהתיישבה לי על כוס הקפה היווני, שבועיים קודם לכן, בגן העדן בו ביליתי

אני לא זוכרת מתי ראיתי את העיר כה שקטה בשישי בצהריים (וגם כעת כשאני כותבת רשימה זו, בחוץ דממה)

רחובות דיזנגוף, רוטשילד, שנקין וקינג גורג – היו ריקים  ולא רק בגלל ששעתיים קודם לכן נפלו רסיסי טילים ב"רחובות ראשיים"

בדיזנגוף שמתי לב שמישהו הוסיף סימן שאלה לכיתוב "הכול בסדר"

 ובאמת, הכול לא בסדר

 בימים אלה טוב להיות בבית, לדפוק הופעה, כי בעת שהסירנה עולה ויורדת, כמו לפני שעה קלה למשל, כל השכנים יורדים לקומה שלי..

   זה רגע לעשות חשבון נפש, לחשוב על המצב על הכיבוש, על תחושת האין אונים של שני הצדדים בסיכסוך

בטלביזיה ראיתי אב שבנו נהרג במלחמת שלום הגליל ואומר שלכיבוש יש תוצאות

ואז ראיתי את דיירי הבנין בבאר שבע שחטפו פגיעה ישירה ומבקשים "להכניס להם ולגמור אותם"

ברדיו דברה כרמלה מנשה ואמרה שדבר לא השתנה החיילים הממתינים בדרום משתוקקים להיכנס כבר לעזה, בדיוק כפי שהיא זוכרת חיילים שמחכים לפקודה לפני 20 שנה

ושמעתי את ביבי מכין את אזרחי המדינה לכניסה הקרקעית שתחל בקרוב

אמני הרחוב הרחוב מביעים את תחושות האין אונים שלנו – אזרחים שהמדינה מפקירה ללא מקלט או מרחב מוגן

אזרחים וחיילים שנושאים רגשי אשמה עמוקים על הרג של חפים מפשע

על החד צדדיות

על שאנו עם כובש שמשלם את תוצאות הכיבוש המתמשך, על שצה"ל הוא צבא לא מוסרי

עד מתי נחיה ברגשות חרדה ובהדחקה? ומי ישמור עלינו מעצמנו?