"אני שוקלת לעלות על קו חמש ולהצטרף לקבועים של הבוקר", אני אומרת לגדי, אחרי כשעתיים שאנו יושבים על קפה ועוגיות ורעש

הרחוב הסואן נעלם מאזנינו. לשתות קפה ברוטשילד, זה להרגיש תל אביבי לשעה קלה. זה להתפעל מכל מה שקורה מסביב ומשתנה בכל רגע – זה לשבת על הספסלים מתחת לעצי השקמים שצומחים רק בין מאז"ה לנחמני. זה להתחיל כאן את היום. לקחת הפוגה ולקפוץ ולהזמין כריך. לסיים כאן את הלילה.

זה גם לא לדעת מי הצופים ומי הנצפים – זה שיושב ומסתכל, או זה שעובר ומסתכל על היושבים המסתכלים עליו.

שלי חברתי אומרת לי, "אני חולפת פה בכל בוקר בשעה קבועה, בדרכי לעבודה, כבר 15 שנים. אני מסתכלת על היושבים, מזהה את הבולטים מביניהם. הקבועים. שואלת את עצמי האם גם הם רואים אותי"?

מנקודת מבטו של גדי נסים, שמנהל את הקיוסק "ברוטשילד" משנת 1977, יחד עם בניו גילי ודורון, השדרה היום היא "דה בסט". מבחינתו זה מיקרוקוסמוס תל אביבי. הכול קורה פה.

נכון, יש שבירת קונספט, כי רבים מאיתנו באים לבית הקפה שלהם כדי להיכנס פנימה, לאינטימיות שלו, לקרוא ולכתוב, להיפגש עם חברים ולארח חברים מחוץ לעיר, במקום לארח בבית. יש שהופכים אותו למשרד הפרטי שלהם – שותים הרבה קפה במקום לשלם הוצאות משרד, מגלגלים עיסקאות ונפגשים לבליינד דייט, באים להראות ת'כובע החדש ואת המעיל – יד – שנייה של'הם, או את התינוק שקשור אליהם, ובעיקר באים כדי לקבל תשומת לב ממישהו. נכון, צריך גם להתרגל לישיבה בחוץ, אבל זו אחת הסיבות הטובות לבוא הנה.

כידוע בעירנו אם לא רואים אותך – סימן שאתה לא קיים. לכן יש פעילויות רבות שרצוי שתתקיימנה ב"חוץ", "פעילויות" מן הסוג שבו אפשר להיראות ולנופף למכרים. "חוץ" שמאפשר לראות דרך המשקפיים החדשות שקניתי. לקרוא עיתונים ולהשתדך על הספסלים. לבוא בסבבה עם הכלב. יש המוני כלבים וכלבות בעיר. אז אם לא תכיר/י מישהי/ו על הספסל, לפחות תכיר/י ת'כלב שלה/ו. הכלבים הם חלק מהסקס אפיל של המקום. יש כלבים שלא זזים לפני ששתו וקבלו את פרוסת הפסטרמה היומית שלהם.

אם אתה בא הנה ומישהו מכיר אותך –  סימן שאתה שייך. פה מכריזים את שמך ברמקול ואם הצלחת לשמוע אותו מבעד נביחות השמחה של הכלבים, סימן שאתה אכן קיים. פה עובר מצעד של חתיכים וחתיכות. כלבים וכלבות. תיירים ותיירות. רוכבים ורוכבות. נגני רחוב, ג'וגיסטים, סקטבורדיסטים, כולם חולפים כמו תמונות של תיאטרון רחוב המשתנות בכל רגע, בכל שעות היממה. כאן לא שומעים רעש והזמן מאבד משמעות.

אפשר לשקוע בשיחות נפש ולספר ת'סיפור האישי שלך לכמה שיותר אנשים זרים. כאן הם החברים שלך. הם ישמעו שאתה בבעיות, שקשה לך. הם יתעניינו בך מחר בבוקר. הם יתעדכנו במאבק האישי שלך נגד הרשויות. וזו עוד סיבה טובה לבוא הנה. כי ביננו, את מי  מעניינים הסיפורים שלך?

יש פה הרבה קבועים, גם מהשכונה. יש פה קליקות – דמויות מפתח וכוכבים מקומיים. נרקמות פה מערכות יחסים בכל הרמות. הן כוללות תחרות על מעמד וסימפטיה, על קהל אוהדים.

גם בכי ומריבות יש פה. והרבה רכילויות מי זה ומי זאת, כי זה מעניין. יש גבר מבוגר שכותב שירים ורוצה להקריא אותם להמון אנשים שלא רוצים להקשיב. יש גם צייר אחד. והרבה אנשים יצירתיים שלובשים מותגי על להראות שהם שווים משהו. יש אמהות שמגדלות פה את התינוקות שלהן. יש קבוצה גריאטרית. יש ברוקר אחד שלפני שהוא מתחיל את היום הוא עוצר ואומר "תקנו, תמכרו".
אחרי כמה בקרים שביליתי פה וכמה שיחות אקראיות ו"תכירי את א'" ו"תכירי את ב'", ו"תכירי את י' שהכלב שלו הכי יפה בשכונה", ו"תכירי, זו אשתי, נסענו להתחתן במנילה". אנשים מתחילים להתעניין בי. וזה נחמד להכיר אנשים חדשים.
מכריזים על שיראז שממתינה על הספסל. מתוך שיחה אינסופית בפלאפון, היא קמה לקחת את הבינוני שהזמינה. ורואים שאינה קבועה פה.

כשאתה קבוע פה, אתה מרגיש אחרת. ורואים את זה.

בית קפה הוא מקום שבאים אליו לבד כדי להיות ביחד. תל אביבים בודדים (וגם כאלה שלא), באים הנה כדי לחפש חברה. מנכסים אותו כדי להשתייך ("זה הקפה שלי"). מפתחים יחסי ידידות עם בעלי הקיוסק, כולל טפיחות שכם או חיבוק סחבקי, או נשיקות מרפרפות, צרפתיות כאלה. באים בשעה קבועה כדי להשתייך לחבורה.

בבוקר יש קבוצה קטנה, ה"אווזיה" כמו שגדי, שמכיר את כולם, קורא להם בחיבה. זה מקום שגורם לך לחייך. "כולם מחפשים פינה חמה בלב, וזה פה", אומר לי גדי, שגם לו כמו לכולנו, יש סיפור עצוב. זו אולי הסיבה שהאיש נעים ההליכות הזה, מחייך הרבה ולוחץ הרבה ידיים ומוכן להקשיב להרבה סיפורים עצובים.
אני אומרת לגדי, תספר לי כמה דברים פיקנטיים מהמקום, וכמה שהוא מתאמץ, הוא לא מוצא, חוץ מארבע חתונות שנולדו מהכרויות פה.

מעטים שמעו את סיפורו האישי של גדי, שירש את הקיוסק מאביו, צדוק נסים, שהיה אסיר ציון. בשנת 1948 נתפס האב כשבידו מידע ונשק, בשעה שניסה להבריח יהודים מחוץ לעיראק. הוא נכלא לשש וחצי שנים, נידון לעבודת פרך, כבול בשלשלאות. הוא הוכרז כ"אישיות לא רצויה", גורש ללבנון, והיגיע ארצה דרך קפריסין. כשהאב נכלא, סבלה אמו של גדי מקשיי פרנסה. היא החליטה לשלוח אותו, את בנה הבכור, בדרך לא דרך ארצה. הוא גדל בקיבוץ כילד בודד. את שמו הישראלי גדי, קבל מפקיד ההגירה. גם כשהוריו ואחיו עלו ארצה הוא העדיף את בדידותו בקיבוץ.
ב – 1955 קבל אביו, כמחווה לפעילותו לטובת המדינה, את הקיוסק הזה. זה היה מבנה מתומן ללא מים או חשמל, כמו קיוסקים רבים שצצו בכל פינה. צדוק, שמכר גזוז, ופלות, בזוקות וסנדביצ'ים עם מרגרינה וביצה קשה לילדי שמנת ממזרח אירופה, לא הרגיש נוח כמזרחי בסביבה אשכנזית. כשאני מבקשת מגדי לתאר לי איך נראתה השדרה, הוא מצביע על הבניין של בנק מסד (רוטשילד 80), שהיה קולנוע שדרות, ועל קפה לילית (מאז"ה 42), שהיה מקום אירופאי סטייליסטי שהגישו בו רק קפה ועוגה על רקע מוסיקה קלסית. לשם היו גדי והילדים מציצים כדי לראות את שמחה דיניץ, את משה דיין, את גולדה מאיר ואחמ"ים אחרים. את השכנים הותיקים הוא פוגש ברחוב, זוכר מי גר איפה. והפיקוסים, אני שואלת? בשבילי הם היו תמיד גבוהים.
ב – 1977 הוא החל להפעיל את הקיוסק כמסעדה מזרחית עממית. הגישו חומוס, נקניקיות ושקשוקה. הבנים, גדי ודורון, התחילו את הקריירה שלהם בטיגון שניצלים. ב – 1996 הפך המקום לבית קפה במתכונת של היום. הקיוסק והשדרה הם כמו זוג שהכיר במקום וברגע הנכונים והם קשורים להתחדשות פני העיר. אחריו הפכו גם  שאר הקיוסקים לאופנתיים. לכאן אפשר לבוא בטרנינג ונעלי בית, לשבת עם רגליים על כסא (גבוה) כי ברוטשילד, הוא קפה שכונתי עם פרלמנטים שמתרחשים בבוקר וגם באחת עשרה בלילה. בשישי בצהריים צפוף ורועש כאן. יושבים גם על הדשא. יש סצינה חברתית. התמונות הבאות מדברות בעד עצמן. ובשבת בבוקר  – האווירה שונה, והנה גילינו כבר את רוב סודותיו של המקום.
ברוטשילד. רוטשילד 82, תל אביב.

בעודי כותבת שורות אלה אני מנסה לחשוב אם הכרתי אי שם בנסיעותי מקום דומה בלב עיר ים תיכונית, מקום שיכול להתקיים בערים כמו אתונה וסלוניקי, רומא איסטנבול או ברצלונה, מקום של אנשים חמים שאוהבים להיות בחוץ. האם זו תופעה תל אביבית ייחודית בקנה מידה בינלאומי?

על טיול בשדרות תל אביב תוכלו לקרוא בטור שלי תיירת בתל אביב שהתפרסם מידי סוף שבוע במדור תיירות ב YNET בשנת 2009