חמישי בצהריים

מידי פעם יש לי צורך עז לצאת מהעיר ואז אני אורזת תיק ויוצאת לחמשוש. הפעם הטרמפיסט שלי הוא טוני בנט, וחלק מהדרך הוא שר לי שירי אהבה. העולם נפלא הוא אומר לי, ואני מסכימה.

גם כשאני זוחלת, אני מריחה את הריח הצפוני ואומרת, לא נורא. לשעה קלה אני תקועה בפקק על כביש 70. מצומת סומך ועד צומת יבור הבנייה בעיצומה – כלים כבדים צהובים נעים בכל כיוון בתוך ענן אבק, והופכים את הדרך לכתומת סימונים. האם אין מקום לברוח אליו, אני שואלת את עצמי, כי שוב אני מרגישה כאילו אני בחפירות באבן גבירול.

אני נוסעת למרום הגליל – חברים ודרכים מוכרות מחכים לי. מצומת כברי הנוף משתנה – כבר אין שום רמז לאורבניות – אין רחובות ובניינים. אין חנויות, פיצוציות וכתובות גרפיטי. בכבישים הצדדיים התנועה דלילה. אופנוענים לא חותכים אותי. נהגים לא מצפצפים לי. אין תזזית. אני מתמוגגת ממרחבי השמיים הכחולים ומהירוק סביבי.

שישי בבוקר

בדרך היורדת מהר אדיר לחורפיש אני נוסעת במהירות 20 קמ"ש גומעת את היופי המסתתר מאחורי כל פיתול. את הדרך הזו אני מכירה בעל פה ולעולם איני שבעה ממנה. שיחי סברס וקוצים סגולים מעטרים את צידיה. כרמי זית טובלים בעשב מצהיב. ברחובות הכפר אני עוצרת טנדר בג'ו, שהוא חנות נוסעת, קונה ממנו דלי פלסטיק ויעה, כיאה לעולם שלישי. כן, הגעתי לארץ אחרת. השעה 07:15 ואני בדרכי למעיליא ל"עשות שוק" בטנדר של אחמד, שעומד מאחורי המכולת של צ'רלי. אני קונה כמות מסחרית של מלפפונים להחמצה בגודל "קטן מאוד" טריים וקשים, וגם ראשי שום ושמיר. פיירוז השכנה, נותנת לי כמה מיכלי פלסטיק. אני נכנסת למצפה הילה חולפת בין כרמי זית, ויורדת עם חברים לחוף הקטן בשבי ציון.

בתום יממה אני נפעמת מהשקט. אפילו זבוב לא שומעים פה, כי הצרצרים ממלאים את האוויר בצססססס צססססססססס שלהם.
המידרכות בישובים הקטנים ריקות. החנייה בשפע. איש איש בביתו ובגנו.

גם אני מ ש ת ת ק ת.

שבת בבוקר

בשקט של שש ושלושים אני מוזגת לי קפה שחור ויוצאת לגינה לקטוף כמה תותים. טעמם המתווסף ליוגורט עיזים תוצרת בית, מתוק הרבה יותר מחוץ לעונה.

באור הרך אני נדחקת מתחת לרשת שמכסה את צמרת עץ התות הלבן, וממלאת לי חופן. קוטפת עלי מרווה לכוס תה עם דבש. רוחות של בוקר כמו חורפי מקדמות את פני. ענן אפור יושב על הנוף ומסתיר אותו. אני מקשיבה לציפורים המנהלות שיחה עם צרצרים, לרוח הרוחשת בעלי העצים. בשעת הקפה השני – מתבהר. שני אוכפי ההרים הפונים למערב כבר מראים את צדודיתם ושורות מטעי הזית והתאנה נראים בבירור.

לפני שהשמש תפרוץ אני יוצאת לטיול קטן לבדוק את סימני תחילת הקיץ – שיחי לבנדר וצלף פורחים, מזדמזמים בדבורים הרוחשות בהן. קוצים מתריעים בסגול עז רגע לפני שיתייבשו. עצי הפרי מכינים את עצמם להבשיל. האגסים עדיין לא פיתחו חמוקיים. הרימונים עוד קטנים. הקיץ כאן. פגי עץ התאנה גדלים בקצב הנכון. רק כשהתאנים יבשילו ויתפוצצו ממתיקות –  הקיץ יגיע לשיא.

חלפו שתי יממות ואני שוכחת ה כ ו ל. שוכחת מי אני. שוכחת את המטלות הממתינות לי על שולחן העבודה, ואת כל הפתקיות המתריעות התקועות על הלוח מאחורי המחשב. שואפת אוויר נקי. שותה מים זכים. נרגעת מרעשי העיר. נ ר ג ע ת.