בסיומה של שנה אזרחית ורשימות רבות בה, החלטתי לכתוב על טיול קטן בעיר העתיקה בירושלים, כזה שעובד על כל החושים

זה היה בוקר גנוב, כי באמצע השבוע כשבן אדם עובד מרשה לעצמו לחמוק ממשרדו, ללבוש מכנסי קורדרוי, סוודר גולף ומעיל חם שיעצור את הקור הספוג באבני הסמטאות, לחבוש כובע לראשו, ולהיכנס בחשאי דרך השער החדש, לתת לאווירת החג לסחוף אותו, לחייך לסנטה קלאוס ברובע הנוצרי

להאזין לצלצולי פעמוני הכנסיות ולשוטט בשקט של בוקר יום חול שהופך חגיגי, בין הרובע הנוצרי, המוסלמי, היהודי (עם נגיעות ארמניות) – שהאווירה בהם בכל אחד מהם שונה

תוך דקות וכבר הזמנו מטעבה והתיישבנו בחדרון שקירותיו מתקלפים והזמן בו עצר מלכת

(אין שלט, הכניסה מרחוב בית הבד ליד קיוסק מיץ, 15 ₪ למאפה)

כאן הקטע הוא המשחק המקדים – צפינו במופע פעלולים של זלטימו – משטיח את עיגול הבצק על המשטח המקומח תוך כדי נקישות במערוך

כשמסתיים הקטע המוסיקלי הוא אוחז בבצק השטוח, מעיף אותו, תופס ומדקיק אותו באוויר תוך כדי הנפות וסיבובים עד שהוא נהיה שקוף

ואז מניח מעט פירורי גבינת עיזים מתקתקה ומקפל לארבע ושולח לתנור לכמה דקות.

את הקפה (טורקי מר) היגיש לנו פאדי שחולף בסמטאות עם מגש ומקבל (בנענוע ראש) הזמנות לתה ולקפה

דרך שוק הבשמים עלינו לתצפית במפגש השווקים לגלות את הנוף היפה ובו בולטת כפת הסלע המוזהבת, ואת המרפסות של הגסט האוז הלותרני 

"ואם היה פה שלום" מוסיף יונ' ואומר "היה כסף לשפץ ולשקם את כל העיר העתיקה שהייתה יכולה להראות נפלא"

כאן שכחנו מכל העולם ומכל המטלות ונטמענו בשקט הסואן של הסמטאות ובאווירת החג

צעדנו בין כמרים דוברי איטלקית וקבוצת צליינים בתלבושת אחידה ומרהיבה מניגריה, ושמענו בליל שפות מפיהם של תיירים מכל העולם

קבלנו סחרחורת קלה מהעושר הצבעוני ומריחות התבלינים ונרגילות תפוחים. חושינו פעלו בווליום גבוה

הכול פה בחצי המחיר ומעורר תאווה אז קנינו – ירקות מוכנים למילוי (גזר, לפת ועוד) ופטרוזיליה קצוצה לסלט טבולה ועולש בר לחלוט בבית, זיתים וגבינה מיובשת, ממתקי שומשום, סוכריות וחלבה וצלחת זכוכית חברון ירקרקה תוך כדי הנאה מהמיקוח (רחוב השלשלת 30, 20₪)

ואז נכנסנו למפעל הטחינה של כאמל סאלח (רחוב השלשלת 73 )

אחרי שרכשנו טחינה לבנה (19 ₪ לקילו) וקילו טחינה אדומה (30 ₪), הוא הרשה לנו להציץ אל מאחורי הקלעים

בפעם הראשונה ראיתי חלק מתהליך הייצור של השומשום האתיופי שנשטף, מיובש ונקלה בתנור אש ונסחט לטחינה כבדה וטעימה

הסתבר לי שרבים באים לעיר העתיקה בירושלים כדי לאכול את הלב, של מישהו אחר

במקרה זה מדובר בלב של כבש (או קיבה, או כבד, או טחול, או מוח, או כליות) – אלה נחים לתצוגה בקערות נירוסטה, והלקוח בוחר לו את האיבר הרצוי (ולא להשתלה אלא ללעיסה ובליסה) זה נקצץ ומוגש בפיתה בתוספת פטרוזיליה

סביר להניח שלא הייתי שמה לב לדוכן הזה אילולא ספרו לי עליו. כשי' שף וחבר ירושלמי, שמע שאני מתכננת סיבוב בתוך החומות הוא אמר לי שאני חייבת לטעום. אמרתי לו שאני לא רוצה ולא מסוגלת לאכול את הלב ובודאי שלא קיבה. מי יודע כמה רגשות שליליים הצטברו בלבו של הכבש הזה? אולי הוא היה מר לב ולכן צבעו שחור משחור? וכמה מזוהם הכבד שלו, מרכז לניקוז רעלים ממש."אבל זה כל כך טעים" הוא אמר לי בעודי מלקקת את השפתיים אחרי מנת ניוקי על הבר ב"מחניודה" – "אל תחשבי מה את אוכלת, פשוט תטעמי".

בכל מקרה, הדוכן הנ"ל שהוא נטול שלט, שוכן בקרבת אתר גסטרונומי נוסף שכדאי לפקוד: החומוס שמגיש עראפאת ברחוב הצורפים, שהמקומיים מכנים שוק אל חווג'את, השוק של העשירים. בחדרון ממול, שומר אחיו של עראפאת הנ"ל על  סיר מעלובה שמעלה אדים. בשעה 1200 על רקע קריאות המואזין לתפילה אמר לנו עראפאת, "בדיוק עוד 25 דקות הסיר יהיה מוכן", אך זמננו תם. על כן בחרנו באופציה הבנאלית של חומוס – פול – גרגרים (14 ₪ לשתי מנות בפיתה). צפיתי בתנועות אחיזת הצלחת, הערבוב והסיבוב, מזיגת השמן והחיתוך של ערפאת, שתנועות ידיו זורמות ומיומנות כמו מי שמכין צלחות חומוס וגם חותך ירקות (בצל, מלפפון חמוץ) כל חייו, אבל יודע לעשות רק את זה והכי טוב.

בתום כשלוש שעות שיטוט, קינחנו בכנאפה אצל ג'עפר

וצעדנו שמחים כשסלינו – אותם הכינונו מראש – מלאים כל טוב.  בדרך לשער שכם עצרנו במאפיה לרכש חם אחרון.

ולסיום קניתי חמישה נרקיסי בר (10 ש"ח) וכשהמוכרת רעולת הפנים שנשענת על אבני הסמטה הושיטה לי את הנרקיסים גיליתי שגבעולו של כל אחד מהם מלופף בעלה שטוח וקשור בחוט דק! זו תמונה שאנצור בזיכרוני.

כשיצאנו מהשער ל"עולם" שבחוץ, חצינו את הכביש ותפסנו מונית (17 ₪) עד החניון בכיכר העירייה. סיכום הוצאות הבוקר המרנין הזה לא מגיע אפילו ל100 ₪ לשני אנשים.

ויונ' אמר לי: "חזרנו מחו"ל אבל ממש קרוב לבית ומבלי לארוז או לטפס על מדרגות של מטוס"