אתם לא מכירים את מערב פלורנטין? מצוין! להסתובב בשכונה לא מוכרת זו נקודת מוצא מושלמת לסיור אורבני – הלב פתוח, הגוף דרוך והעיניים מצפות להפתעות. ובמערב פלורנטין לא חסרות הפתעות.

הדבר הראשון שמבחינים בו כשמגיעים לאזור הוא המנופים המקיפים אותו – פלורנטין היא שכונה שחלקים ממנה הזדקנו ושייכים לעבר או מיועדים להריסה, וחלקים אחרים ממנה כבר נמצאים בעתיד, בתוך מגדל נווה צדק ורביעיית פלורנטין. בתווך נמצאות הסמטאות הצרות, צפופות ועמוסות, ובהן פועלות עדיין נגריות ומסגריות, שרידים לבתי העסק של בעלי המלאכה, שעבדו בצמידות וניהלו יחסי שכנות. בגלל שהסביבה משתנה, אמני גרפיטי יכולים לעבוד פה באין מפריע – איש לא מוחק את הציורים, כי ממילא הכול ייהרס בקרוב, ונוצרות "שכבות גיאולוגיות" של גרפיטי ושיתופי פעולה בין אמנים. למעשה, זו גלריה פתוחה ובה תערוכות מתחלפות – הסמטאות, העמוסות אמנות, מתגלות רק בפני מי שמעז להיכנס לתוכן.

מכירים את הפרצופים של דיוז? את הקופסונים של עדי סנד? את הדמויות של לצי? על הקירות המתפוררים של פלורנטין מקבלות העבודות של אמני הרחוב המוכרים הקשר ברור והמחאה שלהם הופכת לרלוונטית מתמיד – מחאה על בנייה לא אנושית, על חברה מתפוררת ועל אי שוויון. פה פתאום מבינים שהקופים של וונקי מונקי מוחים על עוול ושחיתות, ושנחוץ דרקון כדי למחות על ארכיטקטורה מתנשאת. פה מרגישים את מה ש-Dede מנסה לעשות באמצעות הפלסתרים שלו – לאחות את הבלתי ניתן לאיחוי, לתקן את מה שסופו להתפורר.

בסוף הסיור, ואחרי היכרות עם האמנים, סגנונם האישי והאמירות שלהם, כבר לא כועסים כל כך על הקירות המלוכלכים ומבינים שזו צורת מחאה מוצדקת. נכון שזה לא מצדיק ונדליזם, אבל בסביבה כזו נראה שרב היופי על הנזק שנגרם. ברור שיש גם מי שמלכלכים את רחובות תל אביב, שמסיבות אישיות מוציאים את האגרסיות שלהם במרחב הציבורי, אבל פה מכירים את אמנות הרחוב במלוא הדרה – מקורית, נועזת ועם אמירה.

תמונות מהסיורים