אני, אלישבע זלצר, מצהירה בזאת שאני חשודה גם בביתי שלי

ביום ה 12 לבידוד אני שמה לב שחוש ההומור נטש אותי, ואני כן רוצה להצחיק את עצמי כמו שאני יודעת, אז אני מנסה.

אני, אלישבע זלצר, מצהירה בזאת שאני חשודה גם בביתי שלי –

בכל פעם כשאני חוזרת מהליכה ברגל או מקניות, אני חולצת נעליים ונועלת נעלי בית. עוברת לכיור ורוחצת ידיים, משפריצה אלכוהול ומחטאת את כל מה שנגעתי בו (כמעט), כרטיס אשראי וארנק, משקפים ואייפון. אחרי ששטפתי ידיים, אני מתקלחת ולובשת בגדי בית.

מעולם לא הייתי ערה בצורך לשטוף ידיים ביסודיות שכזו. אפילו אבא שלי שהיה רופא של תינוקות וידע רחיצת ידיים מהי, לא לימד אותנו ולא הדגיש בפנינו את חשיבותה של פעולה זו.

אולי בגלל שבתקופתו לא היו כל כך הרבה וירוסים?

אני מתקשה להאמין שאני פותחת את הידיות בביתי שלי בעזרת המרפק ומחטאת משטחים, עכבר ומקלדת בחומץ ובחומר אנטיספטי בצבע תכלת, ומנגבת ידיים במגבת נייר חד פעמית.

לו הייתם אומרים לי שאחרי כל יציאה החוצה אכבס את כול בגדי וגם את סל הקניות הדקיק – לא הייתי מאמינה לכם.

לו הייתם אומרים לי שאניח בכיור הנירוסטה המצוחצח את כל המצרכים הארוזים שקניתי כי הם נחו על משטח בחנות, וידה עטוית הכפפה של המוכרת נגעה בהם, קוטג' ופסטה, קפה וחלב, ואשטוף אותם היטב במים חמים ובסבון, ואז אקרצף את כל הירקות והפירות היפים שהגיעו במשלוח האורגני של חביביאן, ואייבש אותם לפני שאכניס למקרר או למגירות, הייתי צוחקת עליכם בקול רם.

ההקפדה הזו החלה בהשראת עופר סין שכותב כבר 63 יום פוסטים בפיסבוק מהעיר הנצורה ווהאן.

בין השאר הוא מספר על כללי ההיגיינה הקשוחים שהמשפחה אימצה כדי לשמור על עצמם ולנסות לא להידבק.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים