עצמאות בבידוד

כשיצאתי לאבן גבירול חלפה לידי מכונית ממנה התנופפו שני דגלונים שחורים.

בשמיים, רגע לפני סגר יום העצמאות,

חגו מסוקי משטרה לבדוק שהעיר כבר ריקה ושאין התקהלויות.

התור הכי ארוך היה בחנות המשקאות של גרי, שהמכירות שלו בימי הקורונה זינקו לשמיים.

לפי כמויות הבקבוקים הריקים שאני רואה מידי יום ליד הפחים, ועקב ההתפרצויות העתידיות שעוד צופים לנו, אם מישהו חושב לפתוח עסק, אמליץ לו לפתוח חנות למשקאות ומבחינתי רצוי שיחזיק אוזו עם 48 אחוז אלכוהול, כמו שאני שותה מידי ערב בגג לכבוד השקיעה.

התור השני הכי ארוך היה באיטליז.

עכשיו אנו מצווים להיכנס לחנות אחד אחד, ולוקח זמן לבחור נתחי בשר עסיסי למנגל.

מסתבר שתל אביבים רוצים להמשיך את מסורת החג גם במרפסות ובגגות במקום בחיק הטבע.

נזכרתי במסיבות יום העצמאות שסבבו סביב המנגל.

נוסח העצמאות הבהמי הזה, לפיו אוכלים עד להקיא ואז ממשיכים לקינוחים, התקבל בברכה על כל העדות והמגזרים ואומץ גם בימי חג אחרים.

ואז, בשמונה, המעבר החד הזה.

בצפירה של יום הזיכרון אני תמיד חושבת על יעל חברתי ששכלה את אהבת נעוריה בגיל 19 וחצי בעודה מצפה להולדת בתם אילת.

היא כתבה שמאתמול היא לא יכולה להפסיק לבכות אחרי שספרו לה דברים שלא ידעה על אמנון בעלה המת.

שאלתי אותה אם היא רוצה לדבר איתי והיא אמרה שהיא לא יכולה.

איחלתי לה שהבכי אולי יביא לה איזו הקלה.

ואם עוד מישהו ישלח לי הודעה ויאחל לי חג שמח, אשאל אותו, סליחה, פספסתי משהו? מה בדיוק שמח?

נשתמע מחר ושנהיה בריאים