שקעתי במחשבות על שנות חיי הבאות

היום, זו הפעם הראשונה שלא יצאתי מהבית מתחילת הבידוד, חוץ מלזרוק זבל ולשוחח עם בועז השכן.

קצת התעייפתי מעצמי.

אולי בגלל שביומיים הקודמים כתבתי על עומס הפעילויות שמציעה הרשת ועל ההצפה של ההודעות והשיתופים בכל אמצעי התקשורת ועל החלק שלי בעומס הזה

אולי בגלל ששקעתי במחשבות על שנות חיי הבאות.

האם אצליח לשמור על השגרה החדשה שיצרתי לי?

אולי בגלל שאני חוששת מהחזרה לשגרה הרועשת, בגלל שאני כל כך נהנית מהשקט המתמשך, ומודה בכל בוקר כשאני מתעוררת אליו.

כל כך שקט בחוץ, ללא שיפוצים, תנועת מכוניות ואוטובוסים, עד שבתוך הציוץ האביבי של דרורים ושחרורים אני יכולה לשמוע אפילו את צעדי הריצה הקלים על הכביש.

עוד יום ללא מטלות וסידורים. מסתבר שהכול בר דיחוי.

אני אפילו מקבלת בברכה את האוטו -זבל שנאנח בכל עצירה למראה הפחים הגדושים,

ואת האוטו-מברשת שמנועו החזק נוהם כמתריע,ומתייפח למראה האי-אכפתיות של תושבי הרחוב שמזהמים את המידרכות שלנו,

ואפילו את הסירנות של האמבולנסים.

במשך היום באבן גבירול חולפות ניידות עם כריזה ומחזירות תושבים לבתים.

הם מזכירות לי שהעיר נעצרה אך עדיין חיה ונושמת מאחורי הקלעים;

בזכות השקט הזה בו כל החושים שלי נדרכים, אני יכולה לשם לב לדברים קטנטנים.

ולציפורים הרבות שסביבי.

היום זכיתי לראות עורבני צעיר מדבר, ממש קרוב.

הוא עמד על כבל חשמל וזנבו אלי, מתח את צווארו, הרים ופתח את מקורו כלפי הצמרת, והחל לזמר.

ראיתי גם כלב פודל לבן שעמד על שתי רגליו והתבונן בי בריכוז דרך החלון מולי.

מעולם לא ראיתי אותו מסתכל עלי!

הזמן נעצר והעיר דוממת, כבר  34 ימים.

אבל עכשיו אני כבר מרגישה על עצמי את התרופפות המשמעת, ההיגיינה והריחוק.

למרפסת מולי מגיעים אורחים, אבא וחברים, וללא מסיכה.

המולת הילדים שמשחקים בחוץ גוברת מידי יום.

בתוך השקט הזה, קורה לי תהליך פנימי, יתכן ואבין אותו במלואו רק מאוחר יותר.

אם הבידוד יסתיים בקרוב, נזכור את הימים האלה כזמן ימי הקורונה, וזהו.

אבל אם הבידוד ימשך, תהיה לו השפעה עמוקה עלינו ועל סביבתנו. כך נראה לי.

אף שאני יוצאת מידי יום לשיטוטים ארוכים, ברור לי שאני מתגעגעת לחופש תנועה מוחלט.

פשוט ללכת לאן שמתחשק לי מבלי להיתקל בניידת.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים