להסתפק במועט

 כשאחותי מספרת לי על מצעד הפיג'מות ברחוב שלה, אני שולחת לה תמונת בחורה שצילמתי צועדת ברחוב יד ביד עם הבחור שלה לבושה בפיג'מה אדומה עם מיקימאוסים,

ותמונה של חתיך אחד  שמסתובב בחלוק רחצה, שהפך בימי הקורונה לסמל המסחרי שלו.

ובאמת, לחלוק יש צבע עמוק – משהו בין חום חמרה לאדום ג'ינג'י שמושך אליו מבטים.

אולי זה יהיה הקטע הבא של הלוקורונה: לצאת בפיג'מה שרכשתי ברשת.

מכל עבר אני שומעת אנשים שמצהירים שימי הקורונה אפשרו להם להבין כמה מעט הם צריכים.

רבים מפנים חפצים ובגדים ומניחים בערימות על הספסלים וליד הפחים.

המחשבה האם נצרוך פחות אחרי שהנגיף יעלם, מעסיקה רבים מאתנו שהמגרות, המדפים והארונות שלהם סובלים מעומס יתר.

בתחילה, לפני כחודש התשובה הייתה ברורה. כולנו הבנו שיש לנו עודף מהכול,

ונפסיק לקנות או לפחות נפחית את הקניות שלנו ונחשוב פעמיים לפני כל רכישה.

האם תמשיכו להזמין 10 טלאים למכנסי ג'ינס של הילדה שיגיעו מעליבאבא, עטופים במעטפה רב שכבתית, ובכך תתרמו להפחתת הזיהום האקולוגי?

ככל שחולף הזמן, נראה לי שההפך יקרה.

הזיכרון קצר והבידוד גורם לחשק.

ולראיה – הפרסומים בקהילת השכנים בווטסאפ השכונתי שלנו.

תל אביבים שואלים בשפה סבאבית אם כבר פתחו את הטורטה דה לה נונה, ומקבלים תשובה שהם בשיפוצים.

מישהו כותב שבכמונה, מקום חדש ונחמד, פתוח, ויש פיצוחים קלויים.  כמונה צמודה למאפיית לחמים הכי יקרה בעיר. מישהי כותבת שכבר בשעה 0800 נגמרו הקוראסון שקדים וקרואסון שוקולד.

מישהו ממליץ על מארזי יין מיקב בוטיק, משווים מחירי שישיות קורונה, שואלים איפה אפשר לקנות נרות ריחניים, פרחי נץ החלב מהחממה של עליזה, או אספרגוס טרי היישר מהשדה של מיכל. כאילו הבית הפך בורדל.

מודיעים במיידי על פתיחת איקאה ובעיקר על הג'פ אספרסו המדוגם, שמספק ותולה את הכוס קפוצ'ינו על ידית דלת הכניסה שלכם.

אבל קפה בעיר הגדולה זה כבר נושא לסיפור אחר.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים