אני חושבת על שהות מתמשכת בטבע.

היה מבלבל לחזור הביתה אחרי יום של שרב כבד ואחריו יום חורפי מעונן וקר ונהיגה במרחבי טבע ליד ירושלים. והמפגש המחודש עם בני משפחה וחברים.

התרגלתי להיות בבית. וזה כלל לא רע, אפילו שקט ונעים ובטוח שמוגן.

אני לא רואה חדשות, הטלביזיה סגורה, ואני לא משתעממת לרגע.

בעת שבישלתי הבוקר, חשבתי על הראות המושלמת, ובהירות המבטים בתצפיות שערכנו אתמול.

חשבתי שבטבע המחשבות יותר בהירות ולפעמים אפשר לראות רחוק, בניגוד למצב אי הודאות העכשווי.

חשבתי כמה מרגיעה השהות בטבע, כי הטבע חי ונוכח, וכמה נעים להריח ריחות של צמחים.

ונזכרתי בטיולי האביב היפים עם חברים בפברואר ובמרץ 2020.

ריטה אומרת שעכשיו התאמנו חודשיים, ואם יבוא גל מגפה נוסף, כבר נדע איך להתארגן. וזה נכון.

למשל, אני חושבת על שהות מתמשכת בטבע.

המחשבה מתחזקת כשתום וטלי שולחים צילומים מהבקתה הגלילית בה הם שוהים.

עצי האורן והואדי הם חלק מהנוף שנכנס פנימה דרך החלון הגדול.

מהטיול היומי מגיעות תמונות מעמק הבוטנה ובו עצי פיסטוק טובלים בעשב ירוק, מים זורמים בין הסלעים המעוגלים בנחל פרוד או של פרות רועות באחו ליד גוש חלב.

וזו אופציה לא רעה לשהות בטבע כי בחיק טבע לא פוגשים איש,

הערסלים בחינם והמרחבים פתוחים, השבילים מזמינים ללכת ברגל בלי סוף, האוויר נקי, אין צורך להתגונן או להתבודד, הקיום יותר פשוט והמצב פחות מלחיץ.

חברה מספרת שכל החדרים באמירים היו תפוסים כל ימי הקורונה.

מסתבר, שאילן ולאה נסעו מחיפה כמה פעמים בשבוע, לטיולי יום בגליל.

לצאת לטיול? הרעיון לא עלה כלל בראשי, אלא כפנטזיה, מעניין למה, והוא גם לא עלה בין מכרי והחברים שלי שנשארו ספונים רוב הזמן בבית.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים.