ביום העצמאות הכי שקט ב72 שנות קיום המדינה, הרחוב שלנו המה מילדים שצהלו ושמחו בחצרות מתחת לבתים.

הם היו כל כך שמחים גם בלי מסיבות חג, ומהדירה שלי בקומה הראשונה זה נשמע כאילו מחלקים להם עוגת שוקולד עם סוכריות.

ואז היגיעה נידת.

בועז השכן שלי ואבא של אוריה ומיכאל התאומים בני חמש, ניגש לשוטרים ואמר משהו בחיוך והניידת עזבה.

בטח הוא אמר להם שגם הילדים שלהם כבר משתגעים בבידוד ורוצים את החברים שלהם. וסיפר להם שאמש הם נסעו לגן כדי לתלות דגל ישראל אישי שציירו בעצמם.

בועז כבר מכיר את כל ההורים לילדים בגילאים של התאומים, וגם רבים אחרים שפגש ב45 הימים האחרונים באינספור יציאות 100 מטר מהדירה הקטנה שלו החוצה. אבל הוא לא בטוח שחברויות אמת יצאו מזה.

בשעה 1200 מישהו שם בפול ווליום את השיר יש לי אהבה והיא תנצח כדי שכל השכונה תשמע. רציתי להאמין שהוא התכוון לאהבה הפרטית שלו.

בשעה 1300 כבר החל להתגנב ריח של מנגלים שהחלו לעשן.

סגרתי את החלונות ויצאתי לטיול היומי.

שוב הרחובות היו ריקים מאדם מלבד השליחים הרכובים של וולט שהצבע הטורקיז-כחול שלהם ושל תן ביס בכתום, בולטים במרחב הריק.

בגינת דובנוב צילמנו בז שותה מים מהשלולית בתוך האמפי המגודר.

בז? כן, גם הוא גילה פינות חמד בעיר ששקטה.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים