איך אני מרגישה מתחת למסכה

כשאני משוטטת ברחובות אני מנסה להרגיש מה קורה לי כשרוב פני מכוסים בבד טריקו בהיר שגזרתי.

אני חושבת על עולם ללא פנים.

קראתי ראיון עם פסיכולוגית שאמרה שאי זיהוי הפנים יוצר חוויה קשה, כי הצורך לזהות פנים הוא צורך אנושי בסיסי.

כשאני חייבת לעטות מסיכה והפכתי אישה אנונימית במרחב הציבורי, הפה חסום. הנשימה קשה, עיני מוסתרות מאחורי משקפי שמש,

נותרתי חסרת הבעה, חסרת פנים וחסרת ייחוד.

והחיוך האהוב שלי? אם איש לא מביט בי ואיש לא מזהה אותי, למי ולמה שאחייך?

וזה מעציב אותי כי אני מרגישה כמו גוף חסר פנים מהלך.

הבוקר הגיעו אלי בווטסאפ שפע של מסיכות מעוצבות לרכישה.

בתגובה מישהו כתב, "אם אתה קובע דייט בסופר, תוכל לרשום, אהיה עם מסיכת נמר".

המראה שלי השתנה לגמרי וזה משפיע על התחושות בגוף. הבגדים כמובן איבדו מחשיבותם.

שכשאני חולפת בדיזנגוף, נראה לי כלל לא רלבנטי להסתכל בחלונות ראווה של חנויות בגדים.

אם פני מכוסות ואף אחד לא מזהה אותי מתחת למסכה ולכובע שעל ראשי, אני כבר מעדיפה להתלבש רק איך שנוח לי – כלומר במכנסי טרנינג וללא חזיה.

כבר הורדתי גם את עגילי הפנינה והשרשרת הדקה שענדתי קבוע, כי גם הם מיותרים לי. הסרתי את הלק.

אני לא מסוגלת להתקשט.

האם גם מעצבי האופנה יבינו זאת, ישנו כיוון ויעצבו לנו בגדי נוחות סטייל לוקורונה?

האם יבחרו בבדים נושמים, אווריריים ונעימים למגע?

האם אנו נפנים שתעשיית הטקסטיל היא אחת מהתעשיות הכי מזהמות ונקנה פחות בגדים?

נשתמע מחר ושנהיה בריאים