כולנו מתחילים בשלב הזה לגלות סימני משבר.

הלילה התקשיתי להירדם ובארבע לפנות בוקר כבר התעוררתי לחושך ולשקט מוחלט.

ב 0530, כבר אחרי הקפה הראשון, החל מטח גשם ואחריו לקראת שש, השמיים התבהרו והציפורים החלו להתעורר. נהניתי מהאוויר הטרי והקריר, מהטפטוף במרזבים. ומהתחושה של החורף.

החלטתי לצאת לסיבוב. הרחוב התנקה והיה רטוב, עורבים שתו מים בשלוליות ולא פגשתי באיש.

חשבתי על כך שהעיר דוממת כבר 42 יום. כולנו רגילים לחיות בעיר תוססת, ופתאום החיים בעיר נפסקו והכול נסגר.

ואף שעיר ושקט הם דבר והיפוכו, בתחילת הבידוד נהניתי מאוד מהדממה בה שמעתי את הציפורים ביום ואת הצרצרים בלילה. ואף ייחלתי שזה יימשך.

אבל ככל ששוטטתי מידי יום ברחובות ריקים מאדם, חלחל החידלון והעצב שבריקות הזו ובלבל אותי.

וככל שעובר הזמן והכול סגור, וגם אני צריכה להיות סגורה רוב הזמן בבית, אני מרגישה יותר ויותר חסרת סבלנות.

זיווה, חברתי מקווינס בניו יורק חושבת, שכולנו מתחילים בשלב הזה לגלות סימני משבר.

"אני מניחה שזה קשור להפנמה שחיינו השתנו לגמרי ושזה לא רק פסק זמן", היא כותבת לי ,ומוסיפה: "צריך לעבור תהליך של כל שלבי האבל על חיינו המוכרים שכבר אינם".

קשה לשמוע אמת זו, להכיל ולהפנים! אני עונה לה, והיא אומרת שבמוקדם או במאוחר נראה לה שזה בלתי נמנע.

"חסרה לי תחושת השליטה על חיי והיכולת לבחור איך ומה להיות ולעשות". היא מוסיפה, ו"מדאיג מה שקורה מעבר לכותלי הבית ומחוץ לבועה שלנו".
זיווה מסיימת בנימה מעודדת: "חזקי ואמצי. יש לך משאבים פנימיים עשירים דיים כדי למצוא בסופו של דבר את הדרך הטובה לצלוח תקופה זו בשלום.

יהיו עוד נפילות ברוח ונסיגות לכולנו, אבל בשלב זה החשוב ביותר להישאר בריאים".

נשתמע מחר ושנהיה בריאים