על הגג בשקיעה

בתחילת ימי הקורונה חשבתי שהניכור בשכונה שלנו יהפוך לתחושת אכפתיות. בתחילה כולם רצו לדבר עם מישהו שמזדמן למאה מטר שלהם, חייכו והתחילו לדבר.

וזה עבד.

האישה שצעדה במהירות אוחזת במשקולות בשתי ידיה הייתה מחייכת אלי מידי יום. בהמשך איכשהו, כבר לא פגשתי אנשים מחייכים, ועכשיו, במיוחד עם המסיכות ששינו את דמותיותינו, נראה לי שהריחוק אף יגבר.

בימים הסגר המהודק הייתי עולה לגג שלנו עם כוס אוזו ומצפה לשקיעה.

הייתי פוגשת את עדי ואת ענת שכנותי שהצטרפו למופע החינמי, ולא בזום.

לא כ"כ הכרתי אותן לפני הקורונה, ועכשיו ערכנו הכרות. יצא לי לדבר עם עדי כמה פעמים והסתבר לי שהיא אוהבת לבשל.

בערב פסח היא הפרה את הבידוד והזמינה ידיד לארוחת ערב שהכינה.

בכל פעם שנפגשנו ברחוב היינו נעצרות לרגע לשאול מה שלומך הרבה יותר ארוך.

וזה נעים.

עם ענת שגרה בדירה מעלי הייתה לי שפה משותפת.

היא ספורטאית וממש התחשבה בי בעת שניסינו לתאם את אימון המשקולות המרעיש שלה, בזמן שיצאתי לטיולים הארוכים שלי.

ענת ועדי הכי התגעגעו לאימא.

במרץ פתחתי קבוצת ווטסאפ לבנין שלנו, שאם מישהי תצטרך משהו, יהיה לה ממי לבקש.

אנחנו ארבע דיירות רווקות שחיות בשלוש דירות.

לשמחתי או לצערי, איש לא כתב דבר בקבוצה הזו.

גם לא חג שמח לפני פסח.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים