הפחד להידבק והאיסור להתקרב גברו על הרצון ועל הרגש.

השבוע אני מבולבלת ועצובה.

ביום ראשון, כשהבנתי שבעלה של חברתי שהוא חולה סרטן, מאושפז באיכילוב במצב קשה, הכנתי אוכל והלכתי להביא.

נתתי לה שקית עם אוכל. היא הייתה צריכה לחזור למחלקה. פתחנו ידיים לצדדים ועשינו כאילו חיבוק.

ביום שלישי חל יום השואה. בשבילם זה היום הכי טעון בשנה כי שניהם גדלו במשפחות של שורדי שואה.

וגם המצב הרפואי החמיר.

כששמעתי על כך איבדתי את הריכוז.

בקושי הצלחתי לסיים את הכנת הקציצות לפי מתכון שאני מכינה בעיניים עצומות.

בקושי הצלחתי לאסוף את עצמי ולצאת מהבית.

עוטות מסכה ושומרות על מרחק ביננו, דברנו כמה דקות בכניסה לאיכילוב, ואז, כששאלתי משהו, היא פרצה בבכי. כל מה שעבר לי בראש הוא שאני רוצה לחבק אותה חיבוק ארוך ולתת לה להרטיב את החולצה שלי בדמעות.

אבל הפחד להידבק והאיסור להתקרב גברו על הרצון ועל הרגש.

היא שוב מיהרה לחזור למחלקה. ואני המשכתי בדרכי. הבוקר קבלתי הודעה לנייד בקשה לשלוח לו בשעה 1100 אנרגיות מרפאות ולהתפלל להחלמתו, וזה מה שאני עושה עכשיו

נשתמע מחר ושנהיה בריאים