אביב עירוני בשחור לבן

גיליתי שמאה המטר שלי הם עולם ומלואו.

פעמיים ביום אני יוצאת לטיול עירוני, צועדת הלוך וחזור ברחובות הצרים בשכונה.

הגינות הכי מטופחות הן התחנות הקבועות שלי.

אני יודעת איפה פורחים תורמוסים סגולים וגיליתי פיסת אדמה עזובה בין הבניינים, ואני קוטפת ומכינה לי זר חרציות צהובות.

לדאבוני, במשך העשור שאני גרה פה, כולם ממהרים כל הזמן ועצבניים כי אין חניה, כל אחד היה שקוע בפלפון שלו ואיש מדיירי הרחוב לא טרח אפילו לומר שלום.

ופתאום, שכנה אחת שעובדת בגינה מציעה לי לימונים קטנים שקטפה כרגע, ובתמורה אני נותנת לה את המתכון שלי לכבוש לימונים במלח.

ואז אני מתחילה לדבר עם שכנה אחרת, אדווה, שרואה אותי מצלמת את הפריחה הצבעונית בגינה, ושואלת אותי, אבל למה את מצלמת את הפרחים בשחור-לבן?

בהזדמנות זו היא מספרת לי שהחיים שלה נהפכו למחנה עבודה.

בחור צעיר שאלתר מכשירי כושר בכניסה לדירה שלו בקומת קרקע, כבר מנפנף לי כשהוא רואה אותי חולפת לידו מידי יום.

כשאני עולה לגג לראות שקיעה, אני פוגשת את עדי השכנה מדירה עשר ואנו מתרחקות זו מזו ומתחילות לשוחח.

הכי חסר לי החיבוק של אימא שלי, היא אומרת.

השנה טיולי הטבע בוטלו, אבל אולי במקומם נכיר את השכנים שלנו שעכשיו לא ממהרים לשום מקום.

הם יכולים רק לרוץ הלוך חזור ברחוב, ומבינים את ערכו של חיוך קטן.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים.